ביום שלישי האחרון התפרסמה ב”כלכליסט” כתבה תחת הכותרת – רמי שביט לא מתנצל: “יש פחות מיתון במגזר הערבי”. הסיבה לכותרת היתה קמפיין טלוויזיוני חדש של רשת “המשביר לצרכן” שפונה ישירות למגזר הערבי. המשפט המצוטט בכותרת מגיע דווקא בסופה. הוא נאמר כלאחר יד אם כי הוא כנראה המשמעותי ביותר בידיעה.
אני מודה שכל ניסיונותיי לאתר ברשת סימוכין לטענה זאת עלו בתוהו, ועם זאת שתי סיבות מביאות אותי להאמין כי יש מאחוריה לא מעט אמת. הראשונה נובעת בפשטות מהעובדה ששביט יצא בקמפיין יקר וממוקד ולפיכך הוא כנראה אוחז במידע מבוסס שאינו זמין בעבורי. השנייה והחשובה יותר נובעת מהרגלי הקנייה במגזר הערבי אשר עליהם ניתן למצוא ברשת לא מעט כתבות ומחקרים.
המגזר הערבי, לפחות עד השנים האחרונות, נטה לבצע את מרבית הקניות (מזון, ביגוד, כלי בית וכו’) בכפר או בעיר בה הוא חי. רוב הסחר התרכז דרך עסקים קטנים ומקומיים השייכים לשכנים ולעיתים אף לבני אותה משפחה. עובדה זאת מהווה סדין אדום בפני רשתות השיווק הארציות אשר רואות את הפוטנציאל הכלכלי הגלום באותה חלקת אדמה בתולית וייתכן אחרונה. מדובר בחלקה שטרם נרמסה בידי הקולוניאליזם התאגידי, ובהתאמה אינן חוסכות במאמצים על מנת להשיג דריסת רגל במגזר.
“איקאה”, למשל, הציעה לפני שנתיים לזוגות מאורסים מהמגזר להגיע לחנות החדשה בצפון. היא ביקשה מהזוגות להצטלם ולהעלות את התמונה לעמוד הפייסבוק הייעודי שלה. דרך הפיתוי היתה מתן אפשרות לזכות בסל קניות בשווי 56,000 ₪. “במגזר הערבי רגילים לקנות מחברים ומקרובי משפחה בתוך הכפר”, הודתה שמרית גל, סמנכ”לית השיווק דאז, “ואנחנו פועלים לשנות את זה” הוסיפה באותה נשימה.
הצטרפותו של רמי שביט למרוץ אחר המגזר, יחד עם רשתות האופנה והמזון האחרות, אינה צריכה להפתיע אותנו אם כך. נותר לנו רק לנסות להבין מה הקשר של המיתון לאותו עניין.
***
מיתון הינו קיטון בתוצר לנפש, או במילים אחרות, מצב שבו לכל אחד מאתנו יש בממוצע פחות כסף. ניקח את העובדה הבסיסית הזאת וננסה להשליך אותה על הסיטואציה הכלכלית שתוארה עד כה:
נכון לשנת 2007 פעלו במגזר כ-4,500 עסקים קמעונאיים – מרביתם בתחום המזון, ההלבשה, כלי הבית וחומרי הבניין. עסקים אלה סיפקו פרנסה לבעליהם, אולם לא רק. ניתן להניח שכל אחד מהם העסיק מצדו מגוון בעלי מקצועות החל במנהל חשבונות, עו”ד, סוכן ביטוח או איש שיווק וכלה בעובדי יום, מנקים, נהגים, אנשי תחזוקה וכו’.
היה ו-4,500 עסקים אלה היו נכבשים ונרמסים תחת רגליהן של 10-20 רשתות, הרי שבאופן מידי ובאפקט דומינו הרסני היו נעלמות עשרות אלפי משרות – כל רשת עובדת עם משרד אחד של רואי חשבון, עו”ד, ביטוח, פרסום וכו’. המשרות היחידות שהרשתות יודעות לייצר ברוב המקרים הן של עובדי מנהלה בשכר מינימום.
אם אכן במגזר הערבי יש פחות מיתון, כפי ששביט גורס, הרי שקשה שלא להסיק שעובדה זאת נובעת בין השאר מהרגלי הקניה שהשתרשו בקרבו. רכישה בעסקים קטנים ומקומיים שומרת את הכסף בקהילה ומבטיחה ריבוי של משרות ומקצועות. בעל המכולת רוכש את בגדיו בחנות הסמוכה. בעל חנות הבגדים רוכש במאפייה הקטנה. בעל המאפייה קונה רהיט מהנגר בכפר. הנגר קונה את מצרכי המזון מבעל המכולת, וכך הלאה. הכסף אינו זורם במסלול חד סטרי לידיהן של המשפחות השולטות ברשתות, אשר במקרה הטוב יחזירו פרומיל ממנו לקהילה. זאת בעודם יושבים במסעדת אל באבור ומעלים תמונה של צלעות טלה לאינסטגרם.
איך שלא נשחק בנתונים המתמטיקה היא פשוטה. הרשתות פשוט שואבות את הכסף מהמערכת הכלכלית ומעבירות אותו לידיים בודדות, שגם אם היו רוצות לא היו מסוגלות לצרוך מספיק (או להשקיע מספיק) על מנת להחזיר אותו למחזור. במילים אחרות, כשרמי שביט מתחיל לפרסם ולטרגט את המגזר הערבי הוא בעצם אומר: הגיע הזמן להביא את המיתון גם אליהם.
***
במשך השנים בהם אני קורא לא לרכוש ברשתות הגדולות, אני כמעט תמיד זוכה לתגובה אוטומטית (אחת לפחות) הנעה בשדה הסמנטי של: “אבל בעסקים הקטנים הרבה יותר יקר”. זאת למרות כל הפעמים בהם הוכחתי שלא כך הדבר ושבמקרים רבים רכישה מחוץ לרשתות יכולה דווקא להוזיל משמעותית את סל הקניות. דומה כי דעה מעוותת זה השתרשה בתודעתו של הצרכן הישראלי עד שלא ניתן לעקור אותה כליל. ותודה למסעות הפרסום האגרסיביים של רשתות השיווק, שאת עלותם אנחנו משלמים בקופות.
הבעיה היותר משמעותית עם עיוות מציאות זו, היא שכולנו רוצים להרוויח כמה שיותר ולשלם כמה שפחות ולאורך זמן. להתנהלות שכזאת אין סיכוי לעבוד. באותו יום בו התפרסמה הידיעה אודות רמי שביט הופיעה באותו עיתון גם ידיעה אודות עובדי NRC (חברת הי טק גדולה) אשר פתחו בעיצומים לאחר שהנהלת החברה החלה לשלב עובדים הודים זולים במערך השירות, והחשש הוא כמובן שהם יגיעו בסופו של דבר על חשבון העובדים הישראלים.
עכשיו מבלי להכיר ולו איש מעובדי החברה אני מוכן להמר שמרביתם נוסעים לקניה חד שבועית ברמי לוי או מחסני חצי חינם. שהם קונים את הבגדים שלהם בסוף עונה ב”פוקס” או ב”קסטרו”, ואת הספרים שלהם במבצע של 4 במאה ב”צומת ספרים”. את צרכי הבית הם קונים ב”הום סנטר”, ואת מכשירי החשמל שלהם ב”א.ל.מ.”.
בשום שלב הם לא חשבו על ההשלכות שיש להחלטות הצרכניות שלהם על פרנסתם של מאות ואלפי עובדים אחרים במשק, או לחילופין חשבו אבל התעלמו, זאת הרי לא היתה הבעיה שלהם. במשך שנים הם התבוננו דרך החור שבגרוש וכעת הם נדהמים לגלות שמה שתקף עבור בעלי מכולות תופס גם בעבורם – תמיד יהיה מישהו יותר זול שיהיה מוכן לעשות את אותה עבודה.
התהליך שעברו אותם עובדים בחברת ההי טק הוא תהליך שרובנו עוברים או נעבור אותו בצורה כזו או אחרת:
“קודם, כשסגרו את המכולות, שתקתי, כי כבר שנים שהייתי קונה במגה בעיר,
אחר כך, כשנעלמו הטמבוריות, שתקתי, למרות שב”הום סנטר” המחירים היו יותר גבוהים,
אחר כך, כשנכחדו חנויות הספרים העצמאיות, שתקתי, שהרי לא באמת הייתי קורא ספרים,
כשלקחו את בית הקפה השכונתי שתקתי, כי כמעט מיד פתחו במקומו סניף של “ארומה” ותכלס למי אכפת מי מגיש לי את מנת הקפאין,
ולבסוף, כשבאו לקחת אותי, אותי! מתכנת! עם תואר במדעי המחשב מאוניברסיטת תל אביב! – כולם מסביבי כבר הרוויחו שכר מינימום, ולא היה מי שידבר בשבילי”
***
בשנת 2009 פרסם “מוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית” מחקר מעמיק אודות דפוסי צריכה וקניה בקרב ערביי ישראל. הנה קטע קצר מהפתיחה שלו:
“הלקוחות הערבים נוטים להעדיף מגע אישי בלתי-אמצעי, בסביבה אנושית המקרינה חום, נדיבות ואמפתיה (שזה אומר גם נכונות להתגמש). קנייה ומכירה נתפשות כאירוע חברתי, מפגש בין שני אנשים, לא סתם חליפין חומרי. כשקונה נכנס לחנות, הוא מצפה שהמוכר ישוחח איתו, יתעניין בו, יתחבר אליו רגשית. במילים אחרות, התפישה היא: “כשאני קונה ממך, אני מסייע לך ואתה מסייע לי”. לכן, הקנייה אינה אירוע מנוכר בין מוכר ללקוח, אלא חוויה רגשית וחברתית, מהלך הפתיחה של קשר אישי ארוך-טווח.
אדם שנכנס לחנות שבעליה ערבים נתפש כאורח, וככזה ראוי להכנסת האורחים המסורתית בחברה הערבית. זו הסיבה שבעסקים רבים, המוכר יציע ללקוח ספל קפה, גם אם אין ביניהם היכרות מוקדמת. כך נבנית מערכת של אמון הדדי. בביקור הבא של הלקוח בחנות, הוא בעצם בא לבקר גם את המוכר. מטבעם של קשרים כאלה, האמון ההדדי חשוב ביותר. אדם לא ישוב לדרוך על מפתן חנותו של סוחר שרימה אותו.”
אין ספק שיש לא מעט בעיות בהתנהלות המגזר הערבי, הן כלכליות והן חברתיות, אבל לפחות בתחום זה של צרכנות, לא היה מזיק לנו לאמץ חלק מהרעיונות המנחים אותם בעת שכף רגלם דורכת בחנויות, ובראש ובראשונה, להפסיק לקנות ברשתות.
פורסם לראשונה בבלוג SLOW
אחת החוויות הכיפיות במגורים בשכונה ותיקה כמו פלורנטין שאני גר בה היום היא הקניות ברחוב המסחרי ובסביבתו – לוינסקי במקרה שלי. במקום סופר אחד ענק יש מגוון חנויות מתמחות – לסוגים שונים של מאכלים וצרכי בישול, לכלי בית, לחומרי בניין, לחשמל וכו' (חלקן בעלות מומחיות ייחודית שמשרתות גם שפים וכו'). איני משווה מחירים בשגרה לעומת סופרמרקטים, אך לרוב אני לא מתרשם שיש הבדל של ממש, שכן ריבוי החנויות הסמוכות מעודד תחרות. חסכון הזמן בזכות ההתנהלות הפשוטה במקום (ללא תורים בקופה וכו') והעובדה שהעסקים במרחק הליכה קצר ללא צורך בנסיעה וחניה גם הוא משמעותי, והנגישות של העסקים מעודדת קניות קטנות בהתאמה לצורך הריאלי מבלי לצבור מלאי.
כתבה מצויינת. תודה.
סוף סוף משהו אחד חיובי אצל הערבים. חיפשתי חיפשתי והנה מצאת בשבילי. אני אישית מעדיפה כמה שפחות חיכוך איתם. שלא יבואו לקניונים ושלא יבואו לרשתות. שיקנו בכפר שלהם ויהי לנו פחות חיכוך ופחות פיגועים.
זה כל כך קטן ומצמצם לחשוב ככה. צאי, תקני, תכירי ותראי שממש, אבל ממש לא כולם "מחבלים".
הצליח להם, לימנוניים, לחבר את המונח "ערבי" למונח "מחבל"…
החכמתי. תודה.
שמתי לב שאלו הרגלי.
בעתיד אהיה מודע לכך.
שלום רב, אני נמצא בהודו כל שנה כבר הרבה שנים והשנוי הוא יותר גדול מהמתואר. פעם, בכל תחנה היו עולים לרכבת רוכלים ומוכרים דברי מאכל טריים, פירות וגם צ'אי. הצ'אי לא רק שהיה מוגש בכוסות חרס אלא גם היה טרי, נמזג מקומקום חם, ועשוי במיטב התבלון. הרוכל היה יורד באחת התחנות הקרובות, וחדשים (נושאי אוכל ומשקה טריים) היו באים במקומו. רק אלו שהתנסו יבינו אותי אם אומר שאני מתגעגע לצ'אי ההוא.
בינתיים חברת הרכבות עשתה "מהפך" ומכרה את שירותי ההאכלה ברכבות לחברה מרכזית. על רוכלי האוכל נאסר לעלות לרכבות, ורוכלי השתיה (נקראים בהודית "צ'אי וואלה") באים מקרון המסעדה שקיים ברכבת ושייך לחברה המרכזית. הצ'אי איננו מה שהיה. עכשיו אתה מקבל כוס עם מים חמים ושקית תה (או שקית עם נס קפה אם זה מה שחפצה נפשך).
ועל זה כבר אמרו חז"ל: "חבל על דאבדין ולא משתכחין" (בתרגום חופשי:"חבל על מה שנעלם ואינו נשכח").
בהודו היה נהוג בכל הרכבות לשתות צ'אי וקפה בכוסות חד פעמיות מחימר. אחרי השתיה זורקים אותן מבעד לחלון והן חוזרות להיות עפר… כיום בהרבה מאד מקומות, החליפה את כוס החימר כוס פלסטיק. אלפי משפחות שפרנסתן היתה להכין את כוסות החימר, איבדו את פרנסתן לבעל מפעל פלסיק אחד שאפילו לא יושב בהודו..
החכמתי.
תודה.
ב- 27 לחודש הפד יעדכן את שער הריבית.
להלן כמה סיבות התומכות בהעלאת הריבית:
1. מצב המשק האמריקאי טוב.
2. לאחר הברקזיט האנגלי הסתבר לכל שהכלכלה העולמית חזקה משחשבו. המשק האמריקאי והכלכלה העולמית יכולו לספוג גם זעזוע קטן כמו העלאת ריבית.
3. ריבית נמוכה תומכת בניפוח בועת הבורסה וסופה להתפוצץ. אם גורלה של הבורסה להתפוצץ בכל מקרה, עדיף לקחת סיכון סביר ולהעלות ריבית כבר עכשיו. העלאת ריבית מבוקרת תקטין באופן מבוקר את בועת הבורסה ותביא לפיזור הון והשקעות רחב ונורמלי יותר.
איך עושים מהתרחיש האפשרי הזה כסף?
א. הבורסות יפלו ב 10% לערך, אפשר להיכנס בשורט על מדדי בורסת ניו יורק.
ב. אפשר להיכנס בשורט על מתכות. עניין המתכות הוא קצת בעייתי, כי בשלב הידיעה הראשונית הצפי הוא שהמתכות ירדו , ויש להקדים ולממש (ולכן חובה להשקיע בתעודת סל הנסחרת בבורסה האמריקאית. ולצורך כך צריך חשבון מט"ח פעיל) .אם הנפילה בבורסה היא חזקה מדי יתכן והמתכות ישנו מגמה ויעברו לעליה. קשה להעריך כיצד ציבור אוהבי הזהב יפעל כי הוא "מורעל" לקנות זהב זה תקופה ארוכה ע"י סוחרי זהב כבדים. יש חוסר וודאות.
ג. קניית דולרים.
העלאת ריבית היא כרגע בשלב הסבירות התיאורטי ולא יותר! יתכן מאוד וזה לא יקרה! צריך לחפש אינדיקטורים לאישור או שלילת התזה. האינדיקטור הכי טוב הוא הטבע האנושי המושחת! = הדלפות! תמיד יש הדלפות! אם סמוך להחלטת עדכון הריבית (27 לחודש כאמור) הדולר פתאום מתחזק באופן חריג – זה סימן! עם החוזים העתידיים על הבורסה יורדים באופן חריג (כמה שעות) לפני זה סימן !
בכל מקרה עדיין קיים גורם חוסר וודאות גדול – של הימור! אין רווח בלי סיכון! אם ההחלטה היא ללכת על עדכון ריבית כלפי מעלה, יש לעשות זאת רק מכסף נזיל (כי יתכן וזמן המימוש התארך) ורק בשליש ממנו בכדי שאפשר יהיה לתקן בהמשך במקרה של שיקול דעת שגוי.
תראו, לבחירות שלנו יש השלכות. הן משפיעות עלינו, על המשפחה שלנו ועל הקהילה שלנו. לצעוק ״אכלו לי, שתו לי״ לא עוזר – אנחנו אלו שנושאים בתוצאות, זה המחיר של להיות ילד גדול. אם קבוצת אנשים לא רואה ערך בחנות המקומית, ובוחרת ברשת שיוק – זה בחירה שלהם והם ישלמו את המחיר (או יהנו מהתוצאות). אף אחד אחר לא אשם, גם לא רשת השיוק.
עם זאת, אני מסכים שאכן יש טרנד מטריד של התפרקות התא המשפחתי והקהילה (יהודי ועושה רושם שגם ערבי). לכן, חשוב לרדת לשורש הבעיה ולשאול את עצמנו למה זה קורה (במקום לחפש את הקורבן הרנדומלי התורן).
יש לי הרבה השערות לגבי הסיבות הנה כמה מהן (שוב אלו השערות) – זהירות! חומר למתקדמים:
1. חינוך ממשלתי – לפני קצת יותר מחצי מאה, ההורים היו אחראים על חינוך ילדיהם. ילדים נותנים לגלות נאמנות לדמות שדואגת לצרכיהם. ברגע שהמדינה השתלטה על החינוך, ילדים מבלים יותר ויותר זמן במתקנים לאיחסון ילדים המכונים ״בתי-ספר״. הם מקבלים שם ערכים מסויימים, אוכלים שם ומבלים עם אותם אנשים במשך 12 שנה.
למעשה סט הערכים של הילדים השתנה ממשפחה, חברים, קהילה לישות מופשטת בשם ״מדינה״.
2. רווחה – אותה אישה שגדלה במערכת החינוך הממשלתית ורואה ב״מדינה״ אמא ואבא, רוצה להביא ילדים בשלב מסויים. פעם, אם לא היית נשואה היה כמעט בלתי אפשרי לכלכל את הילדים. לכן, מוסד כמו ״נישואין״ היה מאוד חשוב (ואני לא מתכוון לנישואין במובן הדתי). גבר שמכניס אישה להריון, היה מתחתן איתה כי אחרת הקהילה הייתה מנדה אותו. היום גבר יכול להכניס אישה להריון ולברוח, והמדינה כבר תשלם ואולי תרדוף אחרי הגבר בשביל מזונות. מצד שני, יש קבוצה של נשים ״חזקות״ שלא צריכות גברים (כי המדינה גונבת כסף של אחרים ומשלמת להם לגדל את הילדים שלהם).
3. רווחה 2 – נגיד אתה גבר עם משפחה וילדים. אתה עובד כדי לכלכל אותם (כי אף אחד לא זורק עליך כסף מהשמיים). פתאום קורה אסון ואתה מאבד את העבודה. פעם, היה לך חשוב לבנות קשרים חזקים עם הקהילה. אנשים היו עוזרים אחד לשני במצבים קשים (תשאלו את סבא וסבתא). היום, אתה פשוט הולך לביטוח לאומי ואולי זורק איזה צליעה כדי לקבל גם קצבת נכות (כלומר, כסף שנגנב ממישהו אחר).
בקיצור, שהמדינה מתערבת ומחליפה את ההורים, משפחה וקהילה, מה הפלא שאף אחד כבר לא רואה ערך בחנות השכונתית. אחרי הכל, במקרה הכי גרוע, המדינה תזרוק כסף מהשמיים.
מסכים ב-100% בעניין החינוך, אבל לא מנקודת ההשקפה שלך. לגבי השאר קצת פחות. אתה מתעלם באלגנטיות מההשפעה שיש לתאגידים גדולים על מדיניות הממשל (שמה לעשות, היא עדיין כאן בטווח הנראה לעין) ואת המחיר שכולנו משלמים עבור ההשפעה הזו.
מבין שיש לך רכוש גדול שצברת לבד או דרך ירושה ואת הרצון שלך להגן על הרכוש הזה , או אפילו לעגן בחוק את הרשות שלך להרוג את מי שבא לקחת את רכושך. לא מבין את האפתיות שלך כלפי אלה שלא היו ברי מזל כמוך, ויש הרבה מהם.
יכול רק להציע דוגמה קטנה: עובד בבניין ששייך לאישה מבוגרת. שווי הבניין שלה עומד על עשרות מיליוני שקלים. היא קמה בבוקר כשאני מגיע לעבודה ומציעה לי לקחת כמה שתילים לשתול בגינה שלי. לפי תפיסת עולמה לכל אחד יש שני דונם בהרצליה, הרי ככה היא גדלה
אין לי רכוש גדול – אפילו אין לי דירה. למעשה, אני די בטוח שהשווי הנקי שלי הוא שלילי. אבל יש לי קוד מוסר שאני דבק בו, ואני מוכן לסבול אי נוחות בטווח הקצר לטובת הטווח הארוך.
אני לא חולק עליך שיש לתאגידים גדולים השפעה על מדניות ממשלה. זה נכון וזה נורא. זה הגיע למצב של קורפרטיזם (שאנשים משום מה חושבים שזה קפיטליזם).
שוב, נותר לנו לשאול את עצמנו למה זה המצב? איך הגענו לזה? התשובה היא שזה תוצאה של ריכוז כח רב יותר ויותר בידי הממשלה. זה סוג של מעגל: הממשלה משתלטת על יותר תחומים מהחיים, מרכזת יותר כח בידיים שלה, אנשים הופכים תלויים יותר בממשלה ופחות מסוגלים להתנגד, וכתוצאה יש אינטרס חזק יותר לתאגידים להשתלט על הממשלה.
הפתרון הוא לדרוש הקטנת הממשלה, צעד צעד. אפשר להתחיל בחינוך, אפשר ברווחה, כלכלה או כלום תחום אחר שנראה לך
שחרורון שדוגל בשעבוד:
לאחר החלפת "עשירים" "בעשירים" נקבל:
"התשובה היא שזה תוצאה של ריכוז כח רב יותר ויותר בידי העשירים. זה סוג של מעגל: העשירים משתלטים על יותר תחומים מהחיים,
מרכזים יותר כח בידיים שלהם, אנשים הופכים תלויים יותר בעשירים ופחות מסוגלים להתנגד, וכתוצאה יש אינטרס חזק יותר לעשירים להשתלט על העניים."
תיקון:
"לאחר החלפת "ממשלה" "בעשירים" נקבל:"
הסבר להבדל בין ממשלה לתאגיד מרושע:
אם אני לא מעוניין בשרות או מוצר מתאגיד, התאגיד יכול לכעוס או להתאכזב אבל אין לו באמת מה לעשות לי.
אם אני לא מעוניין בשרות או מוצר ממשלתי, אני יכול לכעוס או להתאכזב אבל אין לי באמת מה לעשות בנידון.
הבנתם את זה קומוניסטים קטנים?
שלום יואב,
"הבנתם את זה קומוניסטים קטנים?" – נראה לי שהתבלבלת קצת.
הנושא המרכזי כאן אינו קומוניזם מול שיטה כלכלית או שיטת ממשל אחרת כלשהי.
יש כאן בעיה אמיתית של ריכוזיות שלא רק גורמת לסבל של רוב האוכלוסייה בשם רדיפת כוח של מעטים אלא מעכבת ממש היבטים רבים של הכלכלה, החברה ואפילו את התקדמות המדע והרפואה.
זה נכון בסביבה קפיטליסטית ודמוקרטית באותה מידה שזה נכון בסביבה קומוניסטית, ואולי אף יותר.
במקרה שלא שמת לב בשנים האחרונות, הנה תקציר:
התאגידים הגדולים אגרו בהדרגה מספיק כוח שמשמש אותם היום כדי… לאגור יותר כוח.
מכיוון שכוח הוא יחסי, אגירת הכוח מחייבת אותם לדכא התקדמות של אחרים מעבר לרמה שתאפשר לחיות בלעדיהם וכך הם מעכבים את החברה סביבם מהתקדמות כמעט בכל נושא חוץ מאלה שעוזרים – או לא מפריעים – לאגירת הכוח שלהם.
אתה באמת חושב ש- "אם אני לא מעוניין בשרות או מוצר מתאגיד, התאגיד יכול לכעוס או להתאכזב אבל אין לו באמת מה לעשות לי"?
אם כן, רוב הסיכויים שנפלת קורבן לתרגיל פסיכולוגי, תעתוע כזה או אחר, כמו זה שנותן לך את זכות ה"בחירה" בין המוצרים שלהם, למוצרים… שלהם גם כן.
אם תוותר לחלוטין על מוצר או שירות כלשהו זה בסדר מבחינתם, כי אתה מיעוט מבוטל ויש עוד רבים אחרים שיקנו אותו.
כשמספיק כמוך מוותרים על מוצר או שירות התאגידים משתמשים בפסיכולוגיה – הטעיה, ניצול הזיכרון הציבורי הקצר וכולי – ו/או מספקים מוצר אחר, משפיעים על הפוליטיקאים כדי לחייב אותך לפי חוק לצרוך את המוצר, או לשלם עליו בין אם אתה צורך אותו או לא.
ואתה "..יכול לכעוס או להתאכזב אבל אין לך באמת מה לעשות בנידון", כי התאגיד לא כועס ולא מתאכזב, רק משנה את הטקטיקה.
==========
אם נראה שהצגתי נקודת מבט פסימית, זו טעות.
יש צורך להבין לעומק את המצב הקיים כדי למצוא פתרונות.
הפתרון לבעיית הריכוזיות הוא ביזור.
בבסיס המושג "כוח" קיים שיתוף פעולה – ככל שרבים יותר משתפים איתי פעולה, אני חזק יותר – ראש הממשלה לדוגמה חזק מאד כי המערכות המשפטית, המדינית, הצבאית וכו'.. משתפות איתו פעולה, (מערכת = האנשים שמרכיבים אותה).
אם תיווצר "מסה קריטית" של שיתוף פעולה בין יחידים, הכוח שלהם יהיה גדול מזה של התאגידים ותיפתח הדרך לשינוי שייטיב עם כולנו, (כן, גם עם נציגי "הון-שלטון" למיניהם, למרות שהם עדיין לא מסוגלים לראות זאת).
אלון,
אמרת: ״הפתרון לבעיית הריכוזיות הוא ביזור״ וקלעת בול למטרה.
הממשלה מרכזת בידה עוד כח בין השאר ע״י הגדלת תלות האזרחים בה (רווחה, חינוך, בריאות וכו׳). מה שבתורו נותן מניע מאוד חזק לאנשים עם כסף (״תאגידים״) להשתלט על הממשלה כדי לעשות עוד כסף.
יש שם לתופעה שאתה קורא: “מסה קריטית” של שיתוף פעולה בין יחידים. קוראים לזה שוק חופשי. שוק חופשי לא אומר שאתה תמיד מקבל מה שאתה רוצה. זה פשוט אומר שהפעלת אלימות היא לא דרך מקובלת לעשיית עסקים (למשל: אם אין לך פיסת נייר שכתוב עליה ״רשיון״, יבואו בריונים חמושים אליך הביתה)
"הפתרון לבעיית הריכוזיות הוא ביזור"
ריכוזיות כשלעצמה איננה בעיה. היא הופכת לבעיה כאשר היא הופכת לכח משחית.
לדוגמה – ריכוז משאבים, כח אדם וידע לשיגור אדם אל הירח איננו בעיה אלא הישג אנושי.
כסף שהופך לכח מגביל, מנצל, משעבד, מחליא או ממית(תעשיית נשק לייצוא) הוא בעיה גדולה מאוד.
הפתרון הוא הגדלת כמות הכסף שבידי כל אזרח וחינוך לערכי שוויון ועזרה הדדית ודמוקרטיה ישירה. כל אלה הם בלתי נפרדים.
"אם אין לך פיסת נייר שכתוב עליה ״רשיון״, יבואו בריונים חמושים אליך הביתה"
אם יוזמה כלכלית תותנה בהעדר פשיעה בעבר, אז רשיון איננו דבר רע.
למשל, מי שגרם לתחלואה לאלפי אנשים בגלל זיהום הסביבה, לא יורשה להיות בעל עסק לעולם.
ללא רשיון כל עברין מתחיל יוכל להקים נגריה, מחסן מלאים, משחטה וכו' בין בתי מגורים, ולמרר את חיי התושבים ברעש וטינופת ומועקה.
עברין לפי הגדרה הוא אדם שעובר על החוק. לכן, אותו אדם יעשה מה שהוא רוצה בלי קשר לחוק (אחרת הוא לא היה עברין).
חוקים ורשיונות פועלים נגד האדם הישר שרוצה להתחרות באופן גלוי והגון
הנזק הכי גדול לאוכלוסיה הערבית ממהלך כזה הוא פגיעה ביכולת שלהם להעלים מיסים.
אני עובד היי טק ואין לי שום חשש שמשרתי תועבר להודו או שיבאו הודים במקומי. ככה גם בעל עסק קטן שנותן ערך מוסף (מחיר, שירות, חווית קניה) אין לו מה לחשוש.
אם אכן העסקים בכפרים ובערים הערביות הוא כזה, אין לה מה לחשוש.
אני מבין את הנטיה לנוסטלגיה אבל כילד אני זוכר היטב את המכולות השכונתיות, את המחסור, האיכות הזולה, העריצות של בעל המכולת "לא טוב לך? לך תקנה במקום אחר" (כשהוא יודע שמקום אחר זו חתיכת הליכה ולרובנו אין רכב). ויתרתי עליהן בשמחה.
אתה מתכוון שהיחס הקר של בעל המכולת בילדותך התחלף היום ביחס חם ותומך של קופאית חייכנית ומאושרת שיושבת כבר 12 שעות על הכסא ומעבירה את המוצר ה1000 שלה כדי שהיא תוכל לגמור את החודש. במקרה הרע אם היא לא מספיק חייכה אתה יכול לדמיין רק רשת שיווק אחרת מרחק של הליכה מאיפה שאתה נמצא.
ולגבי עבודתך הי טק כדאי שתתחיל לדאוג:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001139757
היחס שלו לא היה קר, הוא פשוט היה מחורבן, המחירים היו יקרים, באיכות גרועה ועם שירות נוראי.
אני היום בכלל לא פוגש את הקופאית, אני מזמין אוכל באינטרנט 🙂
אנחנו בהיי טק בענף תחרותי ולא מפחדים מתחרות כי אנחנו חיים אותה יום יום. אם באמת אפשר להחליף אותי כל כך בלות בהודי אז כנראה שאני לא מצדי את השכר 30K+ שלי ומגיע לי לקבל פחות.
עבדתי עם מפתחים הודים, סינים שמרוויחי משמעותית פחות מאיתנו (אמריקאים מרוויחים יותר ואירופאים מרוויחים פחות אבל לא מספיק פחות בשביל לעבור לפה) ואני מכיר את הרמה שלהם, לא חושש יותר מידי.
אתה נשמע בערך כמו מכחישי ההתחחמות הגלובלית. מזג האוויר באזור שלך נחמד, אז הוא בוודאי כזה עבור כל האנשים בעולם. המקרה הפרטי שלך לא מעיד על כלום.
נראה לי זה המקום לתרגם לערבית ולהפיץ למגזר הערבי
הדרך למדוד אם יש מיתון או צמיחה במגזרים בהם יש הון שחור רב היא דרך צריכת החשמל. היא במתאם מלא לצחימה או מיתון.
לא הבנתי מה הפואנטה, שתאגידים זה רע? אם הם מצליחים לצמוח אני מאמין שהם לא רעים כמו שאתם עושים אותם בכתבה אחרת אף אחד לא היה קונה מהם. ודווקא בתחום הסופרים יש תחרות קשה בארץ, אחרת מגה לא הייתה פושטת רגל. בסופו של דבר אני מאמין בשוק חופשי ושלא יהיו חוקים מפלים לעסקים הגדולים או הקטנים, מקומיים או בינלאומיים, כי בסופו של דבר הצרכן תמיד יחפש את המוצר הטוב ביותר במחיר הטוב ביותר שיוכל לקבל, ואם יש עסק קטן שיכול לתת מחיר יותר טוב שיפרסם את זה ואני מבטיח שאנשים יבואו אם ההנחה באמת תהייה שווה את ההגעה לחנות.
אדיר
אתה מתאר פה הכללה רצינית. צמיחה אינה פרמטר לקביעה אם משהו טוב או רע. בעולם כל הזמן צומחים ארגונים וזרמים שליליים וחיוביים. בנוסף בעולם יש תאגידים וארגונים שעוזרים לחברה ויש כאלה שמזיקים לה. זה שיותר קונים במקום מסוים – זה לפעמים כי אין לצרכן הרבה ברירה או אלטרנטיבות ולא מעיד על טיבו של אותו מקום.
במקרה הספציפי הזה מראה עמית כיצד רשתות משמשות כגורם השואב את המשאבים מכלל האוכלוסיה ומרכז אותם אצל מספר משפחות (בדרך כלל כאלו שמתגוררות מחוץ לאותו כפר או לעיר). הוא מראה גם כיצד הן מפרקות תרבות קהילתית ומעודדת אינידבדואליזם. יכול להיות אם מסתכלים דרך החור שבלירה רואים משהו חיובי בתהליך הזה אבל כמו שמתואר בפוסט- במוקדם או במאוחר תבין שאתה (גם אתה) תשלם ביוקר על הזול הזה.
לעסק קטן מאוד קשה "לפרסם", בטח בקנה מידה שבו פועלות הרשתות הגדולות. בנוסף, יש אזורים שלמים שבויים, שכונות פרבריות עם מרכז מסחרי אחד למשל, או ערים קטנות כמו מצפה רמון, שבהן פועלות כיום רשתות והמחירים שם גבוהים בהתאם. זה קורה בגלל שאנחנו מאפשרים לזה לקרות.
לא כל דבר שמצליח לצמוח הוא טוב, ראה למשל גידולים סרטניים או עצי גויאבות.
ערן/עמית, לגבי הטיעון שלכם ש״זה שיותר קונים במקום מסוים – זה לפעמים כי אין לצרכן הרבה ברירה או אלטרנטיבות ולא מעיד על טיבו של אותו מקום״
הדבר היחיד שלי כצרכן אין ברירה או אלטרנטיבות לגביו זה תשלום מס הכנסה, ביטוח לאומי, מע״מ, מס בריאות, ארנונה ועוד… (ואכן, זה בהחלט לא מעיד על טיב השירות שאני מקבל בתמורה)
לגבי רשת שיווק/חנות ספרים/חנות בגדים – תמיד יש אלטרנטיבות!
גם אם יש רק מרכז מסחרי אחד בסביבה עם מחירים מופקעים אני יכול:
1. לנסוע 10-20 קילומטר למרכז מסחרי אחר ולקנות שם.
2. להחליט לא לגור במקום כזה שהמחיה בו יקרה (כמו שלא כולם חייבים לגור בלב תל אביב – לא חייבים גם לגור בחור בנגב ולהתלונן שהכל יקר שם)
3. לא לקנות.
חירטוטון: כן אתה צודק, אתה ללא ספק יכול לבחור לא לקנות או לא לצרוך שירות מסויים. זה מה שצרכן חכם צריך לעשות. אבל אני מתקשה לראות עובד היטק שמסיים לעבוד ב 7 – 8 בערב נוסע עוד חצי שעה לחנות אחרת, שלא לדבר על שוק. ופה עוד מדובר על אוכלוסיה חזקה.
בדוגמא של מצפה רמון למשל קשה לי להאמין שמישהו שם מוכן לשלם את המחיר של לסוע כשעה לכל כיוון עד באר שבע כדי לקנות בחנות בבעלות פרטית או לכל הפחות יותר זולה.
לפעמים הרשתות יותר נוחות, אבל בטווח הרחוק אנחנו דופקים את עצמנו חזק.
אני כבר כמה שנים טובות קונה רק בשוק.
מברוק לערבים, רק שלא יתפתו
מעולה!
ממש נהניתי לקרוא
שיטת הלפרק את הקהילתיות ולהחליף אותה באינדיוידואליזם וצרכנות תאגידית