המוזיקה החל ממחצית המאה הקודמת היא כבר לא אותה המוזיקה. הכסף מסתבר השתלט גם על הנשמה והיצירה. אם פעם מוזיקה טובה היתה ביטוי ליצירה ויכולות אישיות, בעידן בו הרווח הוא מעל הכל, המוזיקה הפכה כבר מזמן לעוד כלי שנועד לספק תזרימי מזומנים לחברות התקליטים ובעלי ההון. מאחורי כל "זמר" היום יש חברת הפקה ומערכת יח"צ, שכל תפקידה למתג אותו. הרבה פעמים המיתוג נעשה ללא קשר מהותי ליכולות השירה או לכשרון האמנותי והיצירתי שלו. חברת ההפקה היא זו שתחליט במרבית המקרים עבור הזמר מה ישיר, מה ילבש, עם מי יפגש ,מתי יופיע ומה תהיה משכורתו. השיקול לבחירת השיר יתמקד סביב הגדלת שורת הרווח של החברה דרך התאמתו לטעמה של קבוצת אוכלוסיה כמה שיותר גדולה. טעמו ורצונותיו של הזמר בדרך כלל ידחקו לתחתית סדר העדיפויות, הרבה מתחת לגרף ההכנסות.
גם אם המותג יפשל בהופעות, אבל עדיין יכניס מספיק כסף, לא תהיה בעיה להסתיר את זה- צירוף להקת לווי גדולה של זמרים, משחקי סאונד ופלייבק כבר יעשו את העבודה.דוגמא מצוינת לכך היא אחת ממותגי המוזיקה המוכרים והמכניסים ביותר בעולם, מריה קארי. קארי משווקת כבר למעלה מעשרים שנה לעולם, כמי שיש לה יכולות ווקליות נדירות. כנראה שמישהו צריך לעדכן את הנתון הזה -לפחות בכל הקשור להופעותיה החיות בשנים האחרונות. צפו למשל בהופעה החיה הבאה שלה משנה שעברה. בסרטון קולה של קארי בודד משאר הזמרים ומוזיקת הליווי ורק הוא נשמע בו. פתאם אנחנו מגלים שהכשרון העצום הוא לא יותר מזמרת שבכוכב נולד הישראלי היתה מופיעה בפרומו תחת הקטגוריה של "פאדיחה":
רק מעטי מעטים מהזמרים יצליחו לשרוד במנותק מהתעשיה הזו או יצליחו להפיק מוזיקה בהתאם לצו מצפונם ורצונם. הרוב המוחלט יגלה די מהר שאם הוא לא ישתף פעולה עם המיינסטרים, הוא ישאר במקרה כזה חסר כל ולכן ימהר לישר קו עם ההון. כך למשל אחד האמנים המוכשרים והמצליחים בבריטניה בשנות ה70 היה מייק אולדפילד. על מנת שלאודפילד יתאפשר להמשיך להפיק אלבומים, נרמז לו על ידי חברת התקליטים, שכדאי לו "לגוון" את סגנונו היחודי והאהוב עליו ( רוק מתקדם,ומוזיקת ניו-אייג') עם מוזיקת פופ קליטה ודביקה, שהיתה אופינית לאותן שנות ה-80. כך נולד בין השאר גם אחד מלהיטיו הגדולים, שהכניס אמנם הרבה כסף לחברת התקליטים, אבל בוודאי לא היה מהסגנונות המועדפים על אודפילד:
כך נותרנו היום עם מוזיקה שעובדת בדיוק על פי עקרונות העולם העסקי –כלומר העיסוק במוזיקה הפך מזמן כבר לעיסוק בשיווק. זה אומר שהיצירה הטהורה והיכולות הווקאליות פינו עצמם לאמנים שמתחלפים כמו גרביים על ידי אמנים צעירים יותר ויפים יותר. זמרות וזמרים נבחרים כבר על פי מספר הריבועים שלהם בבטן. MTV נראה כבר כמו רצועת הלבשה תחתונה בערוץ האופנה ואפילו בתחרויות הזמראליטי דואגים לשפץ את הקול של המתמודד לפני שההופעה שלו משודרת לכלל הצופים. העיקר – למכור ולמכור ושהאמנים בלי המרכאות יחפשו כבר כדור לכת אחר עם שיטה כלכלית אחרת.