המאמר החדש של חוקרי קרן המטבע הבינלאומית IMF בו הם קוראים לחשיבה מחודשת על מה שהם מגדירים כאג’נדה הניאו־ליברלית, מאתגר את האורתודוקסיה הניאוליברלית. המסר הזה יוצא מלב הממסד הכלכלי העולמי, מקרן המטבע הבינלאומית שהיתה המובילה של האג'נדה הניאוליברלית של פתיחת שווקים לתחרות, זרימת הון חופשית, צמצום חובות הממשלה, וריסון הוצאות ופעילות הממשלה בעשורים האחרונים, וקידמה אותה בשורה ארוכה של מדינות כולל ישראל.
צוות המחקר של קרן המטבע הבינלאומית 'נגס' מזה שנים רבות בחשיבה הכלכלית המקובלת, במיינסטרים הכלכלי. המאמר הקצר החדש עושה זאת בהתקפה חזיתית. המאמר הביא לסערה בקרב הכלכלנים, כך שגם הפיננשל טיימס הציג אותו בעמודו הראשון. גם בארץ, העיתונות הכלכלית והתקשורת עסקו בו בהרחבה, לדוגמה המאמר המשובח של אורי פסובסקי ב'כלכליסט .
חוקרי הקרן טוענים במאמר שהאג'נדה הכלכלית הניאוליברלית השולטת בעולם בעשורים האחרונים גרמה, לצד הדברים החיוביים, גם לנזקים קשים. היא הביאה לאי שוויון עולה, לצמיחה נמוכה יותר ולמשברים פיננסיים תכופים, והגיע הזמן לשנות כיוון.
לדברי פרופ' נתן זוסמן, מנהל חטיבת המחקר של בנק ישראל חבר הוועדה המוניטרית של הבנק, מאמר זה מבטא שינוי עמוק שמתרחש בקרן. “עצם העבודה על הדבר הזה, השקעת זמן של חוקרים ואסיסטנטים, אומרת שאלה שאלות ששואלים אותן והן לגיטימיות במחקר בקרן המטבע….. ככל שהזמן עובר [מאז המשבר של 2007/8], מתחילים לחשוב על דברים יותר מהותיים בכלכלה העולמית"..
המאמר של ה- IMF מציין שיש דברים חיוביים באג'נדה הניאוליברלית. ההרחבה בסחר הגלובלי הצילה מיליונים מעוני מחפיר. השקעות זרות ישירות היו דרך להעביר טכנולוגיה וידע לכלכלות מתפתחות. הפרטות של חברות ממשלתיות הביאו במקרים רבים לשירותים יעילים יותר והפחיתו את הנטל התקציבי על הממשלות. אחרי דברי שבח אלו החוקרים מציינים שיש היבטים של האג'נדה הניאו־ליברלית השולטת בעולם בעשורים האחרונים, שלא סיפקו את שהבטיחו. הם תוקפים חלק מאבני הבסיס, את אושיות התפיסה הניאוליברלית ומתארים רפורמות ניאו-ליברלית שעשו יותר נזק מתועלת.
המאמר של ה- IMF פותח בציון הניסוי הידוע לשמצה של 'נערי שיקגו', חסידיו של מילטון פרידמן, בצ'ילה של פינושה, שהוצג בצורה שקרית כהצלחה. החוקרים היו עדינים מכדי לתאר את התוצאות הקטסטרופליות של הניסוי הניאוליברלי בצ'ילה. גזלת האדמות הפלוטוקרטית ובועה ספקולטיבית שתודלקה בזרימה של הון זר, הובילה במהירות למשבר עמוק. המשבר הכריח את פינושה לבטל את הצעדים הניאוליברליים שהנהיגו 'נערי שיקאגו' כדי להחזיר את הכלכלה לבסיס מוצק.
חוקרי קרן המטבע התמקדו במאמר בשלוש טענות: ההתמקדות בהורדת החוב הציבורי, כלומר בהקטנת יחס החוב לתוצר, עשוייה לגרום ליותר נזק מתועלת; השנייה, כי ישנה השפעה שלילית של פתיחת שווקים להון זר; והשלישית כי חלקים מהאג’נדה הניאו־ליברלית הגדילו את אי השוויון, שבתורו פגע בצמיחה. כפי שכתב פסובסקי, בעולמם המנומס של קובעי המדיניות הגלובליים, הניסוח המעודן הזה הוא פצצה של ממש.
תנועות הון בינלאומיות חופשיות (אפשרות לזרימת כסף חוצה גבולות ללא הגבלות)
המאמר של ה- IMF מציין כי בעוד שהניאוליברליזם טוען כי זרימת כסף חופשית עוזרת לצמיחה, אין הרבה ראיות מוצקות התומכות בטענה זו. לעומת זאת, רמות גבוהות של תנועות הון מביאות לאי-יציבות. במילים אחרות, אף שיתרונות הצמיחה כתוצאה מזרימת כסף חופשית אינם ודאיים, המחיר שמשלמים בתנודתיות כלכלית וגידול בתדירות המשברים הוא ודאי יותר. שכיחות המחזוריות של גאות ושפל כלכליים, מחזקות את טענתו של הכלכלן דני רודריק מהרווארד ש"המשברים אינם תופעת לוואי שולית, אלא הסיפור העיקרי של זרימות הון בינלאומיות".
סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל לשעבר שמצוטט במאמר, ביטא כנגיד חוסר אמון בכך שהשווקים הפיננסיים הבינלאומיים לטווח קצר הם דבר שבאמת יעיל כל הזמן. הדרך שבנק ישראל מתמודד עם בעייה זו, מזה מספר שנים, היא רכישת מט”ח בשוק שכנגדה יצאו כלכלנים רבים. גם שוויץ עושה פעולה דומה. ואכן ההמלצה הנוכחית של כלכלני קרן המטבע למדינות השווקים המתעוררים היא לשקול מגבלות על זרימת ההון, הפוכה מההמלצה המסורתית שלהם.
ה – BIS (הבנק להסדרי סליקה בינלאומיים) מצידו הציג טיעון משכנע, מתועד היטב, כי 'גמישות פיננסית' מוגזמת כלומר היקף גבוה של תנועות הון חוצי גבולות שיכול להתמוטט במהירות, היה הגורם למשבר 2008.
לכן חוקרי ה- IMF טוענים במאמר שהרעיון של בקרה ורגולציה על תנועות ההון, שנחשב ככפירה בעיקר, הינו הגיוני ומתקבל כדרך הנכונה לעצור בועת אשראי שמלובה על ידי השקעות זרות.
צֶנַע – Austerity
המאמר של ה- IMF טוען שבעוד שלמדינות קטנות יתכן ואין כל ברירה אלא לקצץ ברמת החובות הכוללת שלהם, זו אינה מרשם המתאים לכולם. למדינות גדולות גירעונות גדולים יותר, במיוחד לאחר משבר פיננסי, הן אפשרות טובה יותר מאשר צנע או הידוק החגורה .
מחקרים אמפיריים מורים שמדיניות פיסקאלית מצרה (הקטנת הוצאות הממשלה ו/או הגדלת המִסים) – קשורה בדרך כלל בגידול בעוני ובפער ההכנסות ומגדילות את אי-השוויון. מדיניות צנע לא רק שמייצרת עלויות רווחה משמעותיות, היא גם פוגעת בביקוש ובכך מחמירה את בעיית התעסוקה והאבטלה.
מדיניות פיסקאלית מצרה הביאה בממוצע, לירידות ולא להרחבות בתפוקה. ומדיניות פיסקאלית מצרה מעלה את שיעור האבטלה ארוך הטווח בצורה משמעותית.
למדיניות פיסקאלית מצרה יש גם השפעות ארוכות טווח על אי השוייון במשק. החוקרים ממליצים שקצבאות אבטלה יהיו מוגנות מקיצוצים הנדרשים במדיניות צנע, במקרה וקצב הצמיחה קטן מזה שנחזה בתוכנית.
המאמר של ה- IMF הוא רדיקלי. התאור של 'קונסולידציה פיסקלית' כתרופת אליל, כ 'שמן נחשים' במאמר של ה- IMF הוא כצלם בהיכל אצל כלכלנים ניאוליברליים.
הגדלת אי השוויון.
חוקרי ה- IMF אומרים שגם מדיניות הצנע וגם זרימת הון חופשית מגדילים את אי השוויון, ושאי-שוויון הוא גורם שלילי לצמיחה. המחברים טוענים בתוקף שחייבים לעשות משהו בתחומים אלו:
העדויות על הנזק הכלכלי מאי-השוויון מצביעות על כך שקובעי המדיניות צריכים להיות פתוחים יותר להקטנת אי השוויון, לחלוקה מחדש של ההכנסות והרכוש, מהמדיניות הנוכחית. בניגוד לתפיסה המתמקדת בהגדלת העוגה הכלכלית ולא באופן שבו היא מתחלקת, הרי שכלכלני הקרן טוענים שחלוקה שוויונית יותר של העוגה עשויה דווקא להגדיל אותה.
לסיכום
העובדה כי מאמר זה נכתב, ככל הנראה כדי לעורר ויכוח בחוגי קובעי המדיניות, היא חשובה יותר מאשר הפרטים בטיעונים שבמאמר, שכן החוקרים במאמר זה אינם פורצים דרכים חדשות. הם לוקחים חלק מהממצאים והניתוחים של כלכלנים אפיקורסיים חלוציים אחרים ומסכמים אותם בצורה יפה. הם מחברים את הממצאים והניתוחים הקיימים ומגיעים למסקנה הרבה יותר גורפת: חלקים ניכרים מהשקפת העולם הכלכלית שלהם, מהבשורה הניאו־ליברלית שיצאה מוושינגטון אל שאר העולם, ושבישראל מאמינים בה כתורה מסיני, היו פשוט שגויים. "המשבר הפיננסי הראה שלא יכול להיות שמה שחשבנו הוא נכון", הסביר הבכיר שבחתומים על המאמר, המשנה למנהל מחלקת המחקר של הקרן ג'ונתן אוסטרי Ostry.
האג'נדה הניאו־ליברלית קודמה גם בישראל בין השאר בידי נתניהו ויוג'ין קנדל., לכן המסקנות של כלכלני קרן המטבע והקריאה שלהם לחשיבה מחדש רלבנטיים במיוחד בימים של דשדוש כלכלי וצמיחה אפסית בישראל.
פרסום המאמר הזה בידי ה- IMF הוא סימן כי 'רוח הזמן', כשמונה שנים אחרי המשבר האחרון, מתחילה סוף-סוף להשתנות. כאשר ההשלכות וההשפעות של המשבר הפיננסי העולמי עדיין קיימות, קשה לשמור על העמדת הפנים, ולטעון שהמדיניות הניאוליברלית שייצרה את המשבר הפיננסי העולמי, פועלת היטב.
האליטות והאלכימאים הכלכליים הניאוליברליים שלהם, יתחילו גם להכיר בכך שאם הם לא ישנו כיוון מהר מאוד, הם מסתכנים באובדן, לא רק של לגיטימציה אלא גם של השליטה. עם טראמפ ולה פן על הבריקדות, וברני סאנדרס בצד השני, קריאת ההשכמה של ה- IMF עלולה להיות מאוחרת מדי.
זה מאמר שעושה סדר ומסביר בגובה העיניים? צריך לפחות תואר בכלכלה בשביל להבין מה כתוב כאן.
היי אמנון
תודה על המאמר הזה. מאד חשוב.
שאלה: בפרסום הראשון שהופיע בכלכליסט בנושא, במאמר של אורי פסובסקי, צורפה לטיעון עוד פיסת אינפורמציה שאני מופתעת שלא התייחסת אליה וזוהי האמירה שישראל היא אחת המדינות שעבורה לגמרי בטוח להגדיל את ההוצאה הציבורית – במאמר ההוא הופיעה טבלה ובה טווח הבטחון להגדלת ההוצאה הציבורית לכל מדינה. נראה לי חשוב להדגיש שמעבר להיותה של מדיניות הריסון התקציבי שגויה, עקרה והרסנית – ניתן בקלות ומייד לשנות אותה ולהתחיל להשקיע מחדש בשירותים הציבוריים ובמיוחד במשרות איכותיות בהם. אני טועה?
הנה הקישור לכתבה
http://www.calcalist.co.il/world/articles/0,7340,L-3689212,00.html
שלום אורלי
המאמר שלי ממוקד בתובנה של הקרן הבינלאומית המשבר הפיננסי המשבר הפיננסי הראה שלא יכול להיות שמה שחשבנו הוא נכון”.
לנושא שהעלית, שישראל היא אחת המדינות שעבורה לגמרי בטוח להגדיל את ההוצאה הציבורית, אני מסכים בהחלט.
אציין שצריך לעשות הבחנה בין ההוצאה הציבורית למטרות חברתיות, אני מניח שעליה את מדברת, לבין ההוצאה הציבורית הישראלית למטרות שאקרא להן פוליטיות.
כבר היום ניתן להגדיל את ההוצאה הציבורית הישראלית המיועדת למטרות חברתיות, למיעוטי יכולת לניצולי שואה, לפנסיונרים, ולמטרות דומות פשוט ע"י שינוי בסדרי העדיפויות. חלק נכבד מההוצאה הציבורית הישראלית הולך לאנשי שלומנו, לדוגמה לחטיבה להתיישבות, אפשר וצריך להעביר חלק נכבד מתקציבים אלו למטרות חברתיות.
בעתיד הצמיחה הכלכלית תפחת ותלך דוקא בגלל הפער החברתי
א- מחקר על הפיכות בעולם הוכיח שיוקר רב של המזון מבעיר, בדרך כלל, מהומות קשות. (גגלו:"במדינות מפותחות יש גם משטרות מפותחות כך שיש להן אפשרות לדכא, לבלום או להגביל את המהפכות, עד שלב מסוים"), לזה צריך להוסיף שיש סוציולוגים שטוענים שאם צריך לבחור גורם מנבא יחיד מבין כל הגורמים שמנבאים מלחמת אזרחים הרי זה אי-השוויון הכלכלי. (יש לציין שב"מדד הדמוקרטיה" 2010, שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה, המקיף 35 דמוקרטיות מערביות, מובילה ישראל במדד השסעים החברתיים, בחברותא עם צרפת ותאילנד).
השפעתה של מלחמת אזרחים על צמיחה כלכלית היא כשל דלקה בעצי פרי, בין אם היא גלויה בין אם היא מוסווית כשגשוג הפשיעה. יתר על כן, המשקיעים, עיניהם בראשם, יקדימו ויבריחו את הונם מ"משק שסובל מאי-יציבות פוליטית וחברתית".
בישראל, מדינה שבה הפער הכלכלי-חברתי הוא מהגדולים בעולם, סכנת מלחמת האזרחים עדיין כבושה תחת מכסה סיר הלחץ של הצורך להתאחד מול אויבים חיצוניים, אבל אני לא סומך על מכסה זה שעלול להחלש עם התמשכות תהליך התפוררות החברה ואולי אף להתבטל עקב (אשליה של) שלום. קל וחומר כאשר העושר מחולל קשרי הון-שלטון שמעוררים זעם בגלל שהם משנים את כללי המשחק כך שהעשירים יעשירו והעניים יענו מסבות שלא קשורות לתחרות הכלכלית (למשל תופעת ה"נימבי").
"מדאיג הגידול באי השוויון ובפערים החברתיים, שבמוקדם או במאוחר עלולים לערער את היציבות החברתית בישראל" (-פרופ' ליאו ליידרמן כלכלן ראשי של בנק הפועלים, ע"י אתי אפללו ב TheMarker 13.12.10)
"עלינו לשכנע את העולם שאנחנו לא יושבים על חבית אבק שריפה חברתית. כלכלה משגשגת, צדק חברתי ושלום יחזירו המשקיעים" ( -יו"ר הבורסה בת"א, סם ברונפמן בפתיחת כנס "איך להחזיר את המשקיעים לבורסה בתל אביב". ע"י שהם לוי, כלכליסט 19.06.12)
ב- פסיכולוגים טוענים שאושרו וצערו של אדם נקבעים במדה רבה מאד ע"י מעמדו החברתי וע"י תחושת ההצלחה שלו ביחס להצלחת האחרים. לפי זה, אי-שוויון כלכלי גורם אושר למעטים וצער לרבים. לדעתי, הכלכלה צריכה לשרת את האושר ולא להפך. מהבט הצמיחה הכלכלית עלי לציין שבהעדר אושר מחלת הדכאון מתפשטת והולכת ללא מעצור עד כדי כך שהיא מכונה "המגפה של המאה ה-21" והיא גורמת להפסדים כלכליים אדירים לכלל המשק, ותורמת את חלקה להפסדים גם החרדה שנגרמת לפרטים מסכנת ההפסד בתחרות.
פרופ' חיניץ ופרופ' צ'רניחובסקי במאמרם ב"הארץ" / דעות 19.08.13 כותבים: "מעבר לעצם הירידה בהכנסה, גם הגדלת האי-שוויון בהכנסות והעמקת הפערים בין עניים לעשירים, היא גורם סיכון בריאותי. דשא ירוק יותר אצל השכן מפריע לאדם נפשית ובריאותית, כפי שעולה ממספר גדל של מחקרים בנושא"
ג- פסיכולוגים הראו באמצעות נסוי שתנאי תחרות גורמים לבני אדם להרגיש עוינות זה לזה גם בתחומים שאינם קשורים בתחרות. נראה לי שהצגה לראוה (צרכנית) של תוצאות התחרות מחמירה נזק זה של התחרות. העוינות יכולה להביא לגרימה הדדית של הפסדים, להוצאות רבות להתגוננות מפשיעה, לענישה באמצעות כליאה יקרה (כל אסיר עולה עשרות אלפי דולרים לשנה), לחקירות ולשפיטה יקרה וכיו"ב. מלבד זאת, עוינות גם מחמירה את מגפת הדכאון הנ"ל.
ד- אי-שוויון כלכלי, מלבד השפעתו השלילית הידועה לשמצה על התחרות בגלל שהוא יוצר חסמי כניסה לשוק בפני מתחרים חדשים, הוא גורם גם, בדור הבנים, לאי-שוויון בהשכלה וכך הוא מדיר מן התחרות הכלכלית את המוכשרים שבבני העניים, מאחר שהם נאלצים להתפרנס מעסוקים אשר אינם מעמידים בתחרות את כשוריהם האבודים. סלוקם של מתחרים מצמצם את התחרות ומפחית את תרומתה לצמיחה.
(נראה לי שלכך כיוון חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ג'וזף שטיגליץ. גגלו: 01.05.11 " inequality is the flip side of something else: shrinking opportunity").
סלוק מתחרים, צמצום התחרות והפחתת תרומתה לצמיחה הם תוצאה של מנגנון נוסף שהתגלה במחקרם של דייוויד סטאקלר וסנג'י באסו ("זכה לסיקור רחב בעולם" ותומצת ע"י פרופ' חיניץ ופרופ' צ'רניחובסקי במאמרם ב"הארץ" / דעות 19.08.13): "החוקרים הראו כי קיצוצים דרסטיים בתקציבי הבריאות והרווחה בכמה מדינות..הובילו לעלייה בהתאבדויות ובשימוש בתרופות נגד דיכאון, וגרמו לירידה כללית בבריאות הציבור ואף לנזקים ארוכי טווח. החוקרים קובעים כי כל דולר המושקע בבריאות הציבור, מניב שלושה דולרים בצמיחה כלכלית. הימנעות מהשקעה כזו מביאה להפסד בהתאם". (לצרך הענין אני מניח שהקצוץ בבריאות מגדיל את האי-שוויון והוא תוצאת ההחלטה שלא למסות באופן יותר פרוגרסיבי את רווחי העשירים).
ה- לדעתי, האפשרות לחנך להתחשבות בזולת ולשמירת נורמות תלויה מאד במוטיבציה של הילדים להתחנך לערכי החברה כדי להצליח להתקבל אליה בבגרותם, מוטיבציה זאת, מצידה, תלויה בכבוד שרוחשים הילדים לחברה שאליה יהיו עשויים להתקבל בהצליחם להפנים את ערכיה. לעומת זאת, העדר שוויון ההזדמנויות, הוא דבר שבגיל הילדות עדיין איננו ניתן להצדקה מוסרית, לכן, בתודעתם של ילדים שחשופים להעדר שוויון ההזדמנויות חברה כזאת נתפסת כ"סדומית", ומתעורר בלבם של הילדים רגש דחיה טבעי כלפי החברה ונעקרת מלבם המוטיבציה להתחנך כדי להשתיך אליה. בהעדר אפשרות לחנך היטב לערכים כלשהם, צומחים להם פרא דורות של לקויי ערכים, ואווירת השחיתות משתררת ובין יתר נזקיה היא גם מכבידה על שתוף פעולה בין בעלי עסקים (הוכח במחקר) ומבריחה משקיעים וגם מאלצת להעביר חלק גדל והולך של התוצר הלאומי מן ההשקעות מחוללות הצמיחה אל רשויות אכיפת החוק ולמשימות שקום.
(באשר להשפעה על מבוגרים בלבד גגלו: " שטיגליץ מאמר במגזין "ואניטי פייר" שבו פירט לפחות ארבע סיבות לכך שהעלייה באי-שוויון פוגעת בכלכלה " 10.06.12 )
ו- עשירים משתמשים ביתרונם (לרבות האפשרות לספק משרות ומשכורות ענק למי שחפצו ביקרו) כדי להשפיע על רשויות השלטון ועל התקשורת שמצדה משפיעה על תוצאות הבחירות. כך, למעשה, מאחורי מסוה של דמוקרטיה, הם אלה ששולטים בהחלטות הרשויות, כדי לעשוק את רכושם של העניים ושל העמלים ( למשל, החלטות ה"nimby" או חוקי מס שמפנים את כספי המסים ששולמו ע"י מעמד הביניים, ל"עדוד", במדה מוגזמת, של השקעות וחסכונות ). ( דעה דומה יש לחתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ג'וזף שטיגליץ. גגלו:"הפוליטיקה היא בעלת תפקיד מהותי" + "בשכתוב החוקים כדי להגדיל רווחים" 21.11.12, גגלו: "המאיון העליון ממסגר את התפיסה הכלכלית" 21.11.12 ).
בנוסף, דוקא העושר מאפשר התעשרות על חשבון העניים: חסכון בהוצאות בנק, תשואות גבוהות על השקעות שמצריכות סכום מינימלי גבוה, השגת מידע פנים (לא דוקא פלילי), ובנית מנגנוני המנעות ממס שהמחוקק לא מבטלם כי קיומם נחוץ (או לא). גם בענינים אלה מסתיעים העשירים בתמיכת הממשלות עקב קשרי הון-שלטון ( גיא רולניק בדהמרקר 28.06.13: "ב'להציל את הקפיטליזם מהקפיטליסטים' שכתבו רגוראם רג'אן ולואיג'י זינגלס, שני פרופסורים לכלכלה…מסבירים…כיצד טייקונים…ושאר בעלי אינטרסים…'להם…כוח פוליטי להשפיע על..הממשלה כך שלא תעסוק בבניית מוסדות [שיאפשרו תחרות]' ".
עושק מסוג אחר, פלילי מובהק, משגשג בגלל שהפער בעושר הוא כר פורה לשמוש בשוחד ובגלל שהיתרון ביכולת ההשפעה משמש להשגת מידע פנים שחסר למתחרים חלשים.
גם תופעות אלה מרפות את ידיהם של אנשים יצרניים ומבריחות אותם מהארץ.
אנטי-קלקלי
בעתיד הצמיחה הכלכלית תפחת ותלך דוקא בגלל הפער החברתי
ז- חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ג'וזף שטיגליץ משלב את העובדה הידועה שצריכה היא אחד ממנועי הצמיחה עם כלל כלכלי ידוע אחר שהון שנמצא בידי עשירים תחת שימצא בידי עניים, שעור הצריכה ממנו יותר קטן משהיה אילו אותו הון היה משמש את העניים (במקביל, שעור החסכון ממנו יותר גדול), נראה לי שהוא מניח מראש ששעור הצמיחה מצריכה גדול משעור הצמיחה מחסכונות ששמשו להשקעות, או שלא הבנתי את דעתו.
(גגלו: "שטיגליץ מאמר במגזין "ואניטי פייר" שבו פירט לפחות ארבע סיבות לכך שהעלייה באי-שוויון פוגעת בכלכלה" 10.06.12 )
ח- הסכומים הנחוצים לקיום מינימלי בישראל גבוהים בהרבה מאשר בעזה. זאת רק דוגמה להמחשת הטעון הבא: במשק שמונע ע"י בקושים של העשירים ושל המעמד הבינוני ובו כח הקניה של העניים אינו בעל השפעה רבה על גורמי היצור, כח הקניה הכללי ("מצרפי") מגביר את לחצי הבקוש על מט"ח ועל גורמי היצור שבו ומעלה את איכותם של המצרכים ואת מחיריהם עד שלא נותר מקום, במשק כזה, למצרכים תחליפיים זולים (מצרכים נחותים בתקני בטיחות או דלי עלויות שווק, קרקע לבנית צריף שהיא זולה עקב רחוקה הרב ממקום שמאפשר השתכרות גבוהה, עגלות חמורים, ארגזי קרח) ורק מצרכים יקרים, יחסית, נתנים להשגה בו. יוקר של מצרכים הכרחיים לקיום שמתקים בצדו של פער הגדול ביכולת ההשתכרות, גורם לכך שהעניים אינם יכולים להשיג מעבודתם את שהכרחי לקיומם (או שרוב צבור הבוחרים חושב להכרחי לקיומם הסביר; שהרי על רקע הנורמות שהתקבעו בתודעת כולם עקב תעמולת הצריכה (אותה תעמולה מסחרית במסגרת התחרות על כספם של העשירים שאף היא תוצאת לואי בלתי נמנעת של עושר) צבור הבוחרים אינו יכול להשלים עם מצוקה מוגזמת של העניים). הצריכה המינימלית שיש הכרח להבטיח לבעלי כשר ההשתכרות הנמוך, ובעקר לילדיהם, מסופקת ע"י הסדרי רווחה, דא עקא, כאמור לעיל, אי השוויון במשק מביא לכך שאין להשיגה אלא ביוקר, ולכן סכום תשלומי הרווחה אינו נמוך בהרבה, לפעמים אף גבוה, מהסכום שעובדים בעלי כשר השתכרות נמוך, יכולים להשיג בעבודה. כיון שכך, אצל רבים מאלה פוחתת המוטיווציה לעבוד ובעקבות זאת, במשך השנים, משתרשת נורמת האבטלה ואז גם פוחתת והולכת הבושה שלא לעבוד. התוצאה הסופית של השפעה זאת של האי-שוויון מנוגדת לצמיחה כלכלית: מחד גיסא גדלות והולכות הוצאות הממשלה לרווחה ומאידך גיסא קטנים והולכים שעור ההשתתפות בכח העבודה והתמ"ג.
ט- לו העושר במשק היה מחולק באופן יותר שוויוני, אז לא היו בו עשירים שמשתלם להם לצרוך את אותם שרותים שמזיקים לכלל (כדלקמן), אבל במשק שבו פערי העושר גדולים, לחלק מהעובדים לא כדאי לעסוק במה שתורם לצמיחת המשק, כי הם מפותים, במשכורות היותר גבוהות המוצעות להם ע"י העשירים, לעסוק במה שמיטיב עם העשירים דוקא, לרבות בשרותים מסוימים של עו"ד, רו"ח ויח"צ שמבזבזים משאבים לשם העברת שעור גדול יותר של עוגת התוצר לבעלותם של העשירים, משאבים שהיו יכולים להועיל לכלל ולצמיחה. (נראה לי שלכך כיוון חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ג'וזף שטיגליץ. גגלו: rewards, have gone into finance rather" 01.05.11")
י- אחתום בהעתקת מלות סיום של חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ג'וזף שטיגליץ, במאמרו " Of the 1%, by the 1%, for the 1%": "כסף לא יכול לקנות: את ההבנה שגורלם של האנשים במאיון העליון מחובר לשאלה איך חיים 99 האחוזים האחרים. לאורך ההיסטוריה, זה משהו שהמאיון העליון לומד בסופו של דבר. מאוחר מדי"
מולייר כתב בקומדיה "גם הוא באצילים" על מר ז'ורדן שדיבר פרוזה כל חייו ולא ידע שזאת פרוזה
אורי כץ הוא דוקטורנט לכלכלה באוניברסיטת תל אביב, אלא שנראה, לפי המאמרים שלו, שהוא שבוי בדוגמה' בתפיסת ה"ניאוליברליזם" והפך לשונא כל ביקורת ובעיקר מהצד הכלכלי-חברתי. אצטט דוגמית מדבריו המתייחסים למאמר של אורי פסובסקי בכלכליסט:
"אין לי שמץ של ספק שהמאמר המקורי [של ה-IMF] פחות קיצוני ובוטה מאיך שפסובסקי מציג אותו ושיהיה יותר קשה לתקוף אותו, והוא גם מן הסתם לא מתייחס ספציפית לישראל. אבל חשוב הרבה יותר לתקוף את פסובסקי, כי הוא משפיע על הדיון הציבורי בישראל הרבה יותר מאשר המאמר המקורי."
לדעתו של אורי כץ ניאוליברליזם הוא: "מושג חסר הגדרה המשמש לרוב כותבים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית (אני אישית [אורי כץ] מעולם לא פגשתי אדם המגדיר את עצמו "ניאוליברל")". אלא שכץ מדבר ניאוליברליזם כל חייו ולא יודע שזה ניאוליברליזם, הוא הדופליקט של מר ג'ורדן בקומדיה של מולייר.
אלא שלא רק כותבים מהצד השמאלי, גם ה-IMF מכיר במושג זה, בניאוליברליזם. הרי המאמר המדובר נכתב ע"י חוקרים ממחלקת המחקר של קרן המטבע ומופיע באתר הרשמי של הקרן תחת הכותרת "Neoliberalism: Oversold?". יתרה מזאת, זה לא רק מאמרים בכלכליסט, דה-מרקר אלא גם מאמרים בעיתונים הכלכליים החשובים בעולם שאינם מהצד השמאלי, שהעניקו חשיבות יוצאת דופן למאמר של חוקרי קרן המטבע, ליוו אותו בכותרות 'מפוצצות' ובפרשנות נכונה.
לכץ ולחבריו זה לא משנה, האמונות שלהם מכתיבות את העובדות שהם בוחרים לקבל. הם מתכנסים במבנה אמונה, בדוגמה ניאוליברלית סגורה, מתעלמים מעובדות שאינן עולות בקנה אחד עם תמונת עולמם, וכל מי שמאיים על מערכת האמונות שלהם מותקף.
כך אנו רואים את כץ טוען שאותם מאמרים בעיתונות הכלכלית המסקרים את המאמר של ה- IMF, מטעים את הקוראים, שהפרשנות בפורצ'ון לדוגמה, המגזין הכלכלי החשוב שאינו נחשד כשמאלי, היא מוגזמת ומטעה.
מצורף בתרגום חופשי, קטע מהמאמר בפורצ'ון: גם קרן המטבע הבינלאומית מודה עכשיו שנאוליברליזם נכשל' Even the IMF Now Admits Neoliberalism Has Failed.
"קרן המטבע היתה אחד הפטרונים, העיקריים של האידיאולוגיה הכלכלית [הניאוליברלית]. לשאול אם קרן המטבע הבינלאומית תומכת בניאוליברליזם כלכלי היא כמו לשאול אם האפיפיור הוא קתולי. התשובה היא כל כך ברורה שזה נראה טיפשי אפילו להעלות את השאלה. קרן המטבע הבינלאומית היתה והינה אחד התומכים והדוחפים העיקריים לניאוליברליזם, אידיאולוגיה המקדמת שוק חופשי, סחר חופשי, וממשלה קטנה מזה עשרות שנים.
זה מה שעושה כה מדהים את פירסום המאמר "נאו ליברליזם: מכירת יתר?", המערער על היעילות של התוכנית [הניאוליברלית] שהיתה הבסיס למדיניות הכלכלית המרכזית ברוב העולם המערבי מאז סוף המלחמה הקרה.
בהקשר הכלכלי, נאוליברליזם הוא במהותו גרסה מודרנית של מדיניות 'לסה פר' lassez-faire. ניאוליברלים מאמינים בסחר חופשי ללא מגבלות, בהסרת הגבלות על העברות הון בינלאומיות, ובחיתוך תקציבים ממשלתיים באמצעות צעדי צנע. הם טוענים כי שווקים חופשיים ומה שנקרא "קפיטליזם ללא-חיכוך" frictionless capitalism הוא המנוע הטוב ביותר הזמין ליצירת צמיחה ולהרים אנשים ממעגל העוני." סוף ציטוט.
הקטע הקצר הזה בפורצ'ון, נותן תשובות לתהיות של רבים שהגיבו למאמר שלי, לדברים שהם אינם רוצים או אינם יכולים להבין, כולל הגדרה והסבר תמציתי מהו ניאוליברליזם, ומדוע למאמר של חוקרי קרן המטבע הוענקה חשיבות יוצאת דופן.
המחקר של ה-IMF מסכם עם הקטע: 'קובעי מדיניות, ומוסדות כמו הקרן המטבע הבינלאומית המייעצים להם להם, חייבים להיות מונחים לא על ידי אמונה, אלא על ידי ראיות של מה שעבד.'
האמונה בניאוליברליזם ובצנע, או בכלכלה צד ההיצע, או ברייגניזם, או תאצ'ריזם, או איך שזה נקרא, התבססה תמיד על אמונה, לפחות מצד חלק מאלו שקדמו את המדיניות הניאוליברלית. עבור רבים אחרים בעלי הון ותעשיינים רבים אחרים, הם ידעו בדיוק מה הולך לקרות והם הריעו לזה כל הדרך לבנק, מכיוון שהם עמדו להפיק מזה תועלת רבה.
לפרסום המחקר של ה-IMF היה המשך. בראיון, ללא ספק מוזמן, במסגרת IMF Survey בכותרת 'התפתחות ולא מהפכה – חשיבה מחדש על מדיניות בקרן המטבע הבינלאומית', Evolution Not Revolution: Rethinking Policy at the IMF מה-2 ליוני 2016, מנסה מוריס אובסטפלד Maurice Obstfeld, הכלכלן הראשי של קרן המטבע למזער את השפעות המחקר הקודם, ל'תקן את הנזקים'.
לשאלה: 'האם אתה מסכים עם אלו שטענו כי מאמר שפורסם לאחרונה "נאו ליברליזם: מכירת יתר?" מציין שינוי משמעותי בחשיבה של הקרן?, לדוגמה, האם ה- IMF אומר עכשיו כי מדיניות הצנע austerity אינה פועלת {אינה מביאה לתוצאות רצויות], ויותר מזה שהיא מחריפה את אי-השוויון?' עונה אובסטפלד שמאמר זה הובן שלא כהלכה, ואינו מציין שינוי משמעותי בגישה של הקרן.
אובסטפלד מדבר מסביב לשאלה, הוא אינו שולל את מסקנות המחקר של כלכלני ה-IMF, שמדיניות הצנע מביאה לתוצאות שליליות ומחריפה את אי-השוויון, להיפך, הוא אומר שזה מחייב את קרן המטבע להכיר מצבים שבהם קיצוץ תקציב מוגזם עלול להיות בלתי יעיל לצמיחה, להון, ואפילו למטרות של קיימות פיסקלית.
הקטע המעניין יותר בא בתשובה לשאלה נוספת: הקרן מתבוננת [עוקבת] אחרי תנועות ההון כחלק מתהליך החשיבה מחדש הזו. היכן אתה רואה את כיוון העבודה על זה בשנה הבאה? אוסטפלד עונה שהמשבר הפיננסי העולמי, כמו גם משברים קודמים, הראו כי עליות מהירות surges ביבוא ההון יכולות לערער את היציבות, במיוחד על ידי תדלוק בועות אשראי מקומיות וחוסר יציבות פיננסית. תופעות אלו פוגעות מאוד בכלכלות These left economies very exposed כאשר כיוון זרימת הון מתהפך והכסף נע לכיוון היציאות. אובסטפלד מציין במפורש שמאז 2012, קרן המטבע מכירה שיש מצבים בהם האמצעים להגבלה זרימת ההון יכולים להיות מועילים, והיא מבוססת בחלקה על העבודה החשובה שנעשתה במחלקה למחקר.
אני חושב שאין מחלוקת שהמדיניות של ה IMF מזיקה, וזה טוב שהIMF מכיר בזה שהוא נכשל
מה שמחריד הוא הניסיון לספין ולתפיסת כח גדול יותר שמעשה פה.
אפשר להשתמש בשם ״נאוליברליזם״ כדי לתאר את המדינות של הIMF. הנקודה, שאז אין ל״נאוליברליזם״, שום קשר לסיבות לכשלון עליהם מצביע ה imf.
הimf קידם עוד ממשלה ופחות חופש, ומאשים את כשלונו ביותר מדי חופש ופחות ממשלה. אבסורד.
הרטוריקה הזאת מבלבלת ומסוכנת. וגורמת לאנשים לחשוב שהיה פה שוק חופשי ולבקש עוד ממשלה.
במקום לדון בעובדות. הimf פונה לספינים ודמוגוגיה, ומטיל אחריות על שיטה שלא קודמה על ידו.
הנה מילון עברי-imf לנוחות הקורא
– הפרטה: חלוקת רכוש מדינה לחברים ומקורבים. ושימוש באלימות הממשל כדי למנוע תחרות (דוגמא: בנקים)
– סחר חופשי: פיקוח הדוק על סחר בין מדינות תחת כסות של ״בטחון הצרכנים״ ו״תחרותיות״. בפועל כמות הרגולציות גורמת לכך שרק תאגידים גדולים יוכלים לעקןב אחריהם. חברות קטנות מוצאות את עצמן מחוץ למשחק (ראה שיווק מזון באירופה). הסכמי סחר חדשים לוקחים את זה צעד קדימה ומבטיחים שהרובה הממשלתי תמיד יגן על התאגיד הענק
– שוק חופשי: כמו סחר חופשי רק בתוך המדינה. מניפולציה של ריבית, שיוצרת עיותים קשים בהצע וביקוש (דיור). כמות רגולציות הולכת וגוברת שגורמת לכך שלכל דבר צריך רשיון. כתוצאה, שירותים זולים הופכים יקרים (רפואה) ושרותים חסרי ערך הופכים הכרחים (עריכת דין).
– צנע: יצירת תלות התושבים ברווחה ולכן גם בממשלה במקום בעבודה יצרנית. כל זה על חשבון הדור שעוד לא נולד (הלוואות).
דוגמא: חירוב מוסד המשפחה ע״י מימון חד הוריות.
כל עוד יש כסף, החגיגיה ממשיכה והפוליטיקאים נבחרים. שנגמר הכסף, פתאום זה נקרא צנע ואיכשהו מקושר לשוק חופשי
– ניאוליבראליזם: שילוב של סוציאליזם המשמש ליצירת מצביעים צייתנים שתלויים לחלוטין במדינה, יחד עם קרוני-קפיטליזם שהוא למעשה חלוקת השלל בין החבורה המושלת
חשיבה חדה כתער!
על הניסוי הניאוליברלי בצ'ילה
המאמר של ה- IMF פותח בציון הניסוי הידוע לשמצה של 'נערי שיקגו', חסידיו של מילטון פרידמן, בצ'ילה של פינושה, שמוצג במאמר בצורה שקרית כהצלחה. מחברי המאמר לא ציינו את התוצאות ההרסניות של מדיניות זו בצ'ילה.
בספטמבר 1973, בהפיכה צבאית ברוטלית ועקובה מדם, תפס הגנרל אוגוסטו פינושה את השלטון בצ'ילה. פינושה שהיה משוכנע שהוא מציל את צ'ילה מאיום קומוניסטי, שם את מבטחו בקבוצת כלכלנים צ'יליאנים צעירים שלמדו בביה"ס לכלכלה באוניברסיטת שיקגו – חוד החנית האקדמי של הניאוליברליזם וכלכלת השוק החופשי. משטר הדיכוי של פינושה נתן ל"נערי שיקאגו" – כפי שהם נקראו מאוחר יותר – יד חופשית לשנות ולבנות מחדש את הכלכלה הצ'יליאנית.
ה'נס הכלכלי' בצ'ילה תודלק במידה רבה על ידי הון זר אשר זרם למדינה ממשקיעים שרכשו בהפרטה בעיקר בנקים וחברות תשתית, ושהשקיעו בשוק ההון בצ'ילה. כמו שההון הזר נכנס לצ'ילה כך הוא יצא במהירות. שנתיים אחרי כן, במיתון בשנת 1975, הכלכלה בצ'ילה התכווצה ב-13%, הירידה הגדולה ביותר מאז המשבר הגדול. בין השנים 1975 ל-1982, מחירי היבוא נפלו בחדות, והיבוא גדל פי שלש. לעומת היבוא, הייצור המקומי הצטמק בכ- 30%. החיסכון צנח, השכר נפל, והפער בין ההכנסה של העשירים והעניים התרחב פי 50.
לקראת 1982 צ'ילה צברה חובות חיצוניים בסך 16 מיליארד דולר, החוב הגבוה ביותר באמריקה הלטינית, והשקעות זרות היוו רבע מהתמ"ג. הכסף שזרם אל צ'ילה יצא אל מחוץ למדינה באותה קלות, כדי לשלם חובות וחשבונות עבור סחורות מיובאות ודרך בריחת הון כאשר המשקיעים אבדו את תאבונם לפזו הצ'ילאני. הכלכלה הצ'יליאנית עמדה בפני משבר עמוק.
בשנת 1984, עם שליש מכח העבודה מובטל ועם אי שקט הולך וגדל, פינושה החל את "הרפורמה של הרפורמות", ביטול הצעדים הניאוליברליים שהנהיגו 'נערי שיקאגו' שהתגלו ככישלון חרוץ ויישום מדיניות קיינסיאנית כדי להחזיר את הכלכלה לבסיס מוצק. שער הפסו עבר להיות נייד, הוחזרו ההגבלות על תנועות הון להכנס ולצאת מצ'ילה, חוקקו חוקים בתחום הבנקאות, וכן הוגדלו ההוצאות על מחקר ופיתוח באמצעות קרן צ'ילה ושיתופי פעולה אחרים בין המגזר הציבורי והפרטי.
ב-1990 לאחר משאל שהחזיר את הדמוקרטיה לצ'ילה, הממשלה החדשה האיצה את הרפורמות. בין השנים 1990 ו- 1992, הוכפלו הוצאות הממשלה על בריאות וחינוך, וכן הוכנסו תמריצי מס לעסקים המספקים הכשרה לעבודה. אחוז הצ'יליאנים עם חינוך גבוה עלה מ9% בשנת 1992 ל 16.4% ב – 2002. מספר אנשי המקצוע professionals גדל ב-124% באותה תקופה.
ברור, פינושה היה ליבארטן, תומך שוק חופשי וקרא הדוק של איין ראנד
בוא נראה מה אתה אומר. פינושה לקח את השלטון בכח אחרי מהפכה אלימה. ואז הוא החליט להקים ״שוק חופשי״ על-ידי תכנון מרכזי (כמובן בחר את המתכננים המרכזיים הטובים ביותר שיכל למצוא).
אחרי ש״השוק החופשי״ תוכנן באופן מרכזי, הממשלה הטמיעה אותו באופן כפוי (למעשה הוא כפה חופש על התושבים). ובנוסף, כח הרובה שמר את השוק חופשי (ורצח כמה אלפי אזרחים בדרך).
פינושה הוא דיקטטור פאשיסט. זה לא משנה שמישהו קרא לצילי שוק חופשי – זה לא שוק חופשי.
שוק לא הופך לחופשי רק בגלל שקוראים לו חופשי, או שבועדה המתכננת יושבים אנשים משיקאגו.
שוק חופשי נמדד ע״י חופש (מפתיע נכון?). כלומר, העדר כפייה, ולכן העדר תכנון מרכזי. אם יש לך דיקטטור, תכנון מרכזי וממשלה אלימה, אין לך שוק חופשי.
מה הלאה? אולי סאדאם חוסן היה ציוני ולכן הציונות אחראית לזועות בעירק?
נו, אולי אם נתאמץ ונאמץ את ההמלצות אולי נוכל להיות כמו ונצואלה שבה אין אי שיווין וכולם עניים באותה מידה
ברור, כי זה או הקצה הזה או השני. למה לא בחרת את קובה כדוגמה?
או את דטרויט אחרי משבר הסאב פריים או את ארה"ב אחרי השפל הגדול בשנות ה30? אם רוצים לחפש דוגמאות קיצוניות מהעבר אפשר למצא גם בצד הקפיטליסטי וגם בצד הסוציאליסטי. שתי השיטות כפי שהן היום הן כושלות ובלתי ניתנות ליישום כל עוד יש מונופול לגוף פרטי על ייצור הכסף והחובות (שזה המכנה המשותף גם בין שתי השיטות).
אז קפיטליזם עכשיו זו שיטה שמתבססת על מונופול שמתקיים בזכות הרובה הממשלתי?
אולי זה מה שהבנק המרכזי מכנה ״קפיטליזם״ , כי ״סוציאליזם״ לא נשמע טוב בתקשורת
אין לך שוק חופשי, כל עוד כופים עליך להשתמש במטבע שמיוצר על ידי חבורה קטנה של אנשים (ממשלה, בנקים או סנטה קלאוס)
מי בדיוק כופה עליך להשתמש במטבע כלשהו? לא מתאים לך מטבע מסויים תעבור למה שאתה רוצה. תאגור זהב ותסחור רק איתו, או תגדל גידולים ותבצע עסקאות ברטר. מידי פעם תבצע עסקאות ברטר אחרות למטבע שהממשלה רוצה ורק שם תשתמש באתו מטבע כמו שאתה יכול להחליף מלפפונים בעגבניות.
אנחנו חייבים להחזיק שקלים. אם לא יהיו לך שקלים, לא תוכל לשלם מיסים. לא תשלם מיסים, ידפקו לך בדלת בריונים חמושים
הייתי שמח לדעת לאיזה גוף יש מונופול על ייצור כסף (אני לדוגמא קיבלתי הלוואות מלפחות 10 גופים שונים בכמה מדינות)?
הלוואות אתה יכול גם לקבל מהשכן שלך – ייצור הכסף הוא מונופול של המערכת הבנקאית הפרטית
ייצור כסף הוא מונופול של המדינה. ייצור כסף על ידי בנקים אמיתי כמו סנטה קלאוס.
א אתה כבר יודע טוב מאוד שהכוונה בייצור הכסף כאן היא לייצור אשראי.
כבר הסכמת על נקודה זו. כסף פיזי הוא אחוזים בודדים מסך הכסף במשק.
על אותו משקל גם ייצור הגז הוא מונופול של המדינה, ואולי בכלל אין מונופולים אלה רק מדינה.
https://orikatz.wordpress.com/2016/06/07/research/
די לשתף את החלאה הזה
אין במאמר של אורי כץ שום התיחסות עניינית למאמר עצמו אלא פרשנות מאד סוביקטיבית לאיך כולם מתיחסים למאמר. בקיצור לא כל כך הבנתי מה מטרת הפוסט שלו.
מאמר זה חוטא בדיוק בתופעה שאורי כץ ציין בבלוג שלו.
כותרת: ״מאמר שפרסמה קרן המטבע טלטל את עולם הכלכלה״!!!
אך לפחות הגדיל מר פורטוגלי לעשות וסייג את הדברים בסוף המאמר (למי ששרד עד שם):
״העובדה כי מאמר זה נכתב, ככל הנראה כדי לעורר ויכוח בחוגי קובעי המדיניות, היא חשובה יותר מאשר הפרטים בטיעונים שבמאמר, שכן החוקרים במאמר זה אינם פורצים דרכים חדשות.״
הייתי אומר שזה קצת סותר את הכותרת, לא?
לכן, כפי שאורי כץ סיכם את זה יפה בבלוג שלו:
״בכל פעם כשאתם נתקלים בסיקור תקשורתי של מחקר חדש אשר מרעיד עולמות, מכה גלים ומשנה מן היסוד את כל מה שחשבו אנשי המקצוע עד היום, בנוגע לכלכלה, להשפעה של מזון כלשהו או קרינה סלולרית על בריאות או לכל נושא מחקרי אחר, עליכם לעבור באופן מיידי למצב חשיבה ספקני – לחפש מקורות מידע מוסמכים יותר, לנסות להפריד בין מה שהמומחים אומרים לבין הכותרות שעורכי העיתונים נותנים לדברים.״
ואני חושב שהתייחסות עניינית למאמר עצמו היא לא רלוונטית. נראה שההבדלים בין אמנון פורטוגלי לעומר מואב ואורי כץ הם לא כל כך גדולים, רק שכל אחד בוחר להעצים נקודות מסויומות במאמר שמתאימות לאג׳נדה הכלכלית שלו, ולהמעיט בחשיבותם של צדדים אחרים במאמר שפחות מתאימים לאג׳נדה שלו.
https://www.facebook.com/omer.moav/posts/10209691479749356
המאמר הזה אכן טלטל את העולם הכלכלי מעצם כך שפורסם על ידי חוקרי קרן המטבע ועורר סערה ודיון ער על המערכת הקיימת. אורי כץ שטוען שאין למאמר שום חשיבות מיוחדת כתב על זה לבדו 3 פוסטים שונים בתוך כמה ימים – לא יודע מה איתו אבל אני בדרך כלל נוטה להתעלם ממאמרים שלדעתי הם חסרי חשיבות.
לפעמים הסנסציה והרעש בדברים הם לא בתוכנם אלא במי שאומר אותם וזו הנקודה הדרמטית במאמר זה. במאמרים של עומר מואב אין שום התיחסות כמו שכתבת לדברי הביקורת היוצאי דופן שיוצאים מטעם קרן המטבע על האג'נדה הנאוליברלית.אלא רק על קטע קטן שמתיחס ליתרונות השיטה כפי שבאים לידי ביטוי גם במאמר זה.
הכותב מגדיר אג׳נדה ניאוליברלית כ: פתיחת שווקים לתחרות, זרימת הון חופשית, צמצום חובות הממשלה, וריסון הוצאות ופעילות הממשלה. זה לא ההגדרה שאני מכיר – אבל נזרום עם זה.
הכותב טוען שזאת הייתה האג׳נדה המובילה בעולם ובישראל.
בואו נבחן את הטענה
1. פתיחת שווקים לתחרות:
— בארהב % ההכנסות ממכס הם פחות או יותר סביב ה 1% משווי הסחורות הנכנסות מאז שנות ה 40. אף אחד לא פתח כלום לתחרות.
— אולי הכוונה לאיחוד האירופי? הנה דוגמא אחד (יש עוד מלא): תחת כסות של ״סחר חופשי״, הרגולציות של האיחוד האירופי הורגת את תעשיית הדייג והדגים בבריטניה.
http://www.telegraph.co.uk/comment/11305123/No-end-to-the-EUs-crazy-fishing-policy.html.
יש גם סיפור מעניין על משווק סלומון שנאלץ לסמן את המוצר שלו כ״מכיל דגים״, כדי לעמוד ברגולציות
— אולי ישראל? עם מכסים על מכוניות של 83% (לפני מעמ). כי השוק כל כך פתוח וצריך להגן על תעשיית המכוניות הישראלית, אחרת הסוסיתא תעלם מהעולם.
2. זרימת הון חופשית. מה זה אומר? אולי הם מתכוונים שהבנק מדווח על כל הפקדה או שליחה של מעל 50 אלף שח. אולי הכוונה לכך שכמעט כל בנק בינלאומי חייב לדווח לאמריקאים על המצב הפיננסי של כל אחד מלקוחותיו לפי דרישה
3. צימצום חובות הממשלה. אתה רציני? אנחנו חיים באותו יקום? זה שהחוב של ממשל ארה״ב עלה מ 40% מהתוצר הלאומי הגולמי לכמעט 80% בעשור? וזה לא כולל את כל ההתחיבויות כמו פנסייה. אם תחלק את החוב ממשלתי בין האזרחים האמריקאים – כל אזרח חייב בערך 60 אלף דולר (כולל הבת שלי בת השנתיים וחצי)
4. ריסון הוצאות ופעולות הממשלה. הממשלה אכן מרוסנת וקטנה. בגלל זה התקציב של ממשלת ארה״ב גדל ביותר מטרליון דולר בעשר שנים האחרונות (לפי הנתונים של הממשל עצמו)
https://www.whitehouse.gov/sites/default/files/omb/budget/fy2016/assets/hist.pdf
בכן, מה שהכותב מכנה נאוליברליזם לא יושם בכמעט אף מקום בעולם. המקום יחיד שקרוב לניסוי בשוק חופשי הוא צילי. בגלל זה התל״ג שלה כמעט הכפיל את עצמו בעשר שנים האחרונות, היא מדורגת מעל ארהב במדד החופש ועוד דברים טובים שהשוק החופשי ״אשם״ בהם.
http://www.heritage.org/index/visualize?cnts=chile&type=9
השיטה שנכשלה אכן מכונה נאוליברליזם אבל היא מוגדרת כשילוב של קרוני-קפיטליזם וסוציאליזם, ולא כשוק חופשי. מה שהIMF מטיף לו הוא שחזור ה״הצלחה״ של ונצואלה שעקבה אחר כל ההמלצות של אותו ניאלוברליזם (מדינה עשירה בנפט, שכיום קיום בה מחסור בהכל – כולל נייר טואלט).
הקריאה הזאת לעוד ממשלה מדהימה אותי. זה פשוט אסון. אותם ״בכירים״ פשוט מתעלמים מהעובדות והמציאות במצח נחושה.
שחרורון,
זה לא שה"בכירים" מתעלמים מהעובדות. הם מכירים את העובדות מצויין.
זוהי מתקפה מכוונת, אחת בתוך מארג גדול של דוחות, מאמרים, סרטי דוקו ומה לא, שמטרתו לשכנע את כולם ששוק חופשי ותחרות חופשית הם מזיקים.
הדרך שבה זה נעשה היא הנבזות לשמה: כמו שציינת, לקחת קרוני-קפיטליזם וסוציאליזם ולקרוא לזה "נאו-ליברליזם". למה "נאו"??? ככה זה נשמע יותר משמיץ. האמת שמדובר בנאו-סוציאליזם.
עיוות המושגים המכוון הזה תכליתו לשמר ולהעצים את המבנים הכלכליים חברתיים הקיימים.
שום ניסוי ליברטריאני לא הצליח בצ'ילה, ולמרות שכלכלת המדינה פורחת באופן יחסי – היא פורחת רק עבור מיעוט. חוסר השוויון בהכנסות במדינה הוא אחד הגבוהים בעולם. לפי שיטתך שוק חופשי הוא שוק של אליטה שקובעת את החוקים עבור עצמה במקום ממשל נבחר, שהוא שיטה קלוקלת בפני עצמה.
למעשה, שיטתך של בלי ממשל כבר כמעט קיימת הלכה למעשה כאשר התאגידים הגדולים בארה"ב ממנים דה פקטו את הבובות שלהם בוושינגטון ומכתיבים הסכמי סחר שמוציאים את התאגידים האלה מפיקוח ממשלתי – בכל העולם.
ולעובדות
שום ניסוי ליברטאני לא הצליח בצילה, כי לא נעשה ניסוי כזה שם.
צילה הולכת וסוגרת את הפער בין העשירים לעניים. זה יקח זמן, כי נקודת המוצא שלהם הייתה לא טובה
http://mobile.nytimes.com/2014/12/03/business/economy/income-gap-shrinks-in-chile-for-better-or-worse.html
בארהב יש ממשלה. הגדולה ביותר אי פעם. זה בדיוק מה נותן תוקף להסכמי סחר שמפלים לטובה תאגידים גדולים. אם לא הייתה ממשלה, לא היה מקור כח להשתלט עליו, ולא היתה נמנעת תחרות באיומי רובה
ראשית, נעשו מספר לא מבוטל ניסויים כאלה בצ'ילה כולם נחלו כשלון חרוץ, הנה דוגמה לאחד היו אחרים.
https://www.vice.com/read/atlas-mugged-922-v21n10
שנית, אני סולד מהארגון שנקרא ממשלה לא פחות ממך, אולי מסיבות אחרות, אבל סבור שזה רע מחויב המציאות נוכח האופי האנושי.
מקור הכוח כיום הוא תאגידי פלוטוקרטי, ובניגוד לממשל מרכזי (מכל סוג שהוא) הוא לא נושא באחריות מינימלית לציבור הרחב אלא לשורת רווח בלבד (וכלכלה הנוכחי לשורת הרווח של הרבעון הבא בלבד). ממשל מרכזי, לדעתי, לפחות בבסיס הרעיוני שלו הוא נחוץ לצורך רווחת כלל הציבור ולא רק למספר מצומצם של בעלי זכויות.
מה לעשות ואותו אופי אנושי מחורבן הורס גם את הרעיון היפה לכאורה של ממשל שדואג לכלל אזרחיו, אבל החלופות כנראה גרועות יותר.
אז נוכל קרא לעצמו ליבארטנן ורימה אנשים. יש כמה מסקנות:
1. גם בחברה חופשית יש נוכלים. ההבדל הוא שהם לא מרכזים בידם כח רב כמו הממשלה
2. חברה חופשית זה תהליך. אי אפשר לגרום לזה להיות ביום אחד
מלבד זאת. אני מסכים איתך שהרעיון של ממשל מרכזי הוא נהדר. הבעיה שהוא לא יכול לעבוד במציאות, כל עוד ממשלה מורכבת מבני אדם.
הרעיון של חברה חופשית הוא לא מושלם או אוטופי. הרעיון הוא מניעת ריכוז כח, מה שיצור צורך לשתף פעולה ויבטיח שהנזק שכל פרט יכול לגרום הוא יחסית מוגבל