מדוע בר וסלינגר מתעלמות ממכתב מטריד בנוגע לבנקים והמוסדיים?

מזה כחודשיים שעורכי הדין אילן יונש, גונן בן יצחק, חי בר אל וחוקר האנרגיה אמנון פורטוגלי ממרכז חזן, מנסים להתריע מפני הסכם החשוד כבעייתי בין הבנקים והמוסדיים לבין דלק קידוחים השייכת בעקיפין ליצחק תשובה. בשני מכתבים ששלחו בתחילת ואמצע מרץ למפקחת על הבנקים, חדוה בר, ולממונה על שוק ההון, דורית סלינגר, הם מעלים שורה של טענות מטרידות בנוגע להלוואת כספי הפנסיות שלנו לדלק קידוחים.
"מדובר במימון מכספי הציבור בהיקף כמעט חסר תקדים, ובהנחה שיש ממש בטענות, קיים חשש ממשי שכספי ציבור הועמדו, ואף יועמדו בהמשך לרשות שותפות דלק קידוחים ברשלנות או תוך הפרת חובות זהירות ואמון" – נכתב במכתב.

כל הסיפור החל בפברואר 2017, אז שותפות דלק קידוחים חתמה על הסכם מימון לפיתוח מאגר גז לוויתן בסכומי עתק מול קונסורציום של מממנים בראשות Bank Plc HSBC ו-Morgan Limited J.P.. במכתב נטען כי בין הגופים ששותפים לקונסורציום אפשר למצא גם בנקים וגופים מוסדיים ישראליים ובהם בנק הפועלים, בנק דיסקונט, פסגות ומיטב דש.
לפי נתונים המסתמכים על הודעות דלק קידוחים, הוחלט במסגרת הסכמי המימון להעביר לדלק קידוחים סכום בהיקף של כ- 1.75 מיליארד דולר. ההסכם חולק למספר פעימות כשהכספים עבור הפעימה הראשונה בסך 750 מיליון דולרים כבר ניתנו. הפעימה השנייה השלישית והרביעית, בהיקף כולל של כמיליארד דולר, תלויות בחוזים נוספים. הכותבים מעלים מספר סימני שאלה בכל הנוגע לתקינות תהליך אישור ההלוואות.

כך למשל מועלית הטענה כי ההסכם של דלק קידוחים מול חברת החשמל הירדנית הוא בעל חשיבות מהותית ביכולת החזר ההלוואה מצד הלווים. למרות זאת, כלל לא ברור מהו היקף הגז המינימלי שהירדנים התחייבו לרכוש מלויתן. במכתב עולה החשש כי לא נקבע היקף מינימלי כזה ואם בכל זאת הוא קיים – עולה השאלה מדוע הוא לא מפורסם? "צורמת ביותר ההבנה כי המשיכות בהסכמי המימון מותנות לכאורה בהיקף חוזים כולל מינימאלי אשר הינו הכמות אותה התחייבו השותפים לספק, במקום שמשיכות אלה יהיו מותנות בהיקף המינימלי הכולל, בו מחויבים הרוכשים, בהסכם, לרכוש או לשלם" – כותבים הארבעה.

עוד נטען כי הסכמי המימון תלויים בסגירת חוזי אספקת גז טבעי נוספים וביניהם מול מצרים והשוק המקומי, אולם על פי הנתונים הקיימים ישנו חשש כי אין בנמצא הסכמים ברמה מספקת להמשך מימון הפרויקט. במכתב עולה חשש נוסף מפני ניפוח מכוון של עלות פיתוח לוויתן מול ישראל. בין השאר כי עלות זו מוכרת לצרכי מס חברות, מאפשרת לדחות את תשלום היטל ששינסקי, ומאפשרת גם להגדיל את היקף המימון לפרויקט. הכותבים מבססים הנחה זו על סמך פערי עלויות בלתי סבירים לכאורה שמצאו בין עלויות הפיתוח של לווייתן לאלה של מאגרי כריש תנין. לדבריהם נותני האשראי היו אמורים לעלות על הפער הלא מוסבר בזמן תהליך בדיקת נאותות.

כותבי המכתב דורשים מהרגולטורים וועדות האשראי לבדוק את הממצאים ולא לאשר משיכות נוספות טרם המועד בו ההסכמים הופכים לחוזה מחייב משפטית וללא תנאים מתלים. כמו כן עולה דרישה לא לאשר את הפעימה השנייה בהסכם המימון, עד שלא יתברר כי ההיקף השנתי של הכמות המינימאלית המתחייבת מצד הרוכשים יהיה מספיק גדול בשביל שיוכל לשרת את החוב.
מי שציפה שבעקבות הממצאים המטרידים במכתב, תבוא תגובה מהירה והחלטית של הרגולטורים נגד בעלי הכוח החזקים, נחל אכזבה גדולה. נכון לרגע זה הם לא הפריכו ולא אישרו את הטענות שהובאו על ידי ארבעת החתומים על המכתב. אפילו המינימום של להורות על פתיחת בדיקה בנושא לא מתרחש. לפחות – לא באופן גלוי. גם הנסיון לקבל תגובה במסגרת מאמר זה נתקל בקיר אטום.

"על רקע התפתחויות בשנים האחרונות במשק הישראלי והלקחים שנלמדו ממתן אשראי ללווים "בעלי הילה" ברור כי חלה עליכם חובת זהירות בסטנדרט גבוה במיוחד בהסכם אשר כזה, וחובות גילוי ושקיפות בהתאם לציבור הרחב, המממן דה פקטו את הכספים המועמדים במסגרת הסכמי מימון אשר כאלה" – נכתב במכתב, אולם נראה שבבנק ישראל ובממונה של שוק ההון כאילו למדו דבר ממקרי העבר. מגישי המכתב מבטיחים כי היעד הבא שלהם הוא מתן עדות בועדת החקירה הפרלמנטרית לבדיקת האשראי שניתן בידי מערכת הבנקאות והגופים המוסדיים ללווים גדולים. בהתחשב בעצימת העין וההתעלמות של הרגולטורים בישראל, נקווה שלפחות בכנסת ימצא מישהו שיבדוק את הטענות ויגן על כספי הציבור, אם וכאשר ימצאו כנכונות.