פרסומת לברנפלקס של תלמה (יוניליוור). צילום מסך מתוך יוטיוב
בשבוע האחרון קראתי לא מעט על סערת הסלמונלה בדגני הבוקר של "תלמה". החל מהפוסט הקצר והמדויק כאן של ערן הילדסהיים, שתהה מדוע משרד הבריאות מאשר מלכתחילה לשווק קורנפלקס שעלול לגרום לבעיות השמנה, מחלות לב וסכרת, וכלה באינספור קריאות לחרם על מוצרי חברת האם "יוניליוור" (כי הרי ברור שאין דבר שיילמד את תאגידי המזון לקח טוב יותר, מאשר מעבר המוני למוצרי "אסם-נסטלה", הפרטנרית לדואופול דגני הבוקר המקומי).
פה ושם היו גם צדיקים גמורים וצדיקות מוחלטות ששיתפו מתכונים להכנת דגני בוקר ביתיים, אבל אלה נמוגו עד מהרה בקריאות הקרב של מעודדי החרמות הקולניים, ותכלס, אפשר להבין. להכין דגני בוקר בבית זאת עבודה קשה, לשלוח יד למוצר של החברה המתחרה זה קל. היא הרי לא תעז לעשות שוב את הטעויות של הראשונה, בהנחה שאנחנו לא טהרנים אשר קוראים לשיווק של מוצר חסר כל ערך תזונתי חיובי "טעות".
ועדיין, הטקסט הטוב ביותר שקראתי בנושא הגיע בכלל מכתבה שהתפרסמה בעיתון "דה מרקר" בשנת 2011. הכתבה צפה ועלתה בפיד הפייסבוק שלי תחת הכותרת: "אחרי 40 שנה – נכנעה השבוע תירפז הקטנה לריכוזיות". בכתבה גוללים הכתבים את סיפורה של "תירפז", חברה מקומית קטנה, שהביאה את בשורת דגני הבוקר לישראל לפני 40 שנה. תירפז העסיקה 30 עובדים במגדל העמק ולפני חמש שנים הוכרזה כפושטת רגל ונמכרה דרך כונס נכסים.
מוצריה של "תירפז", אם להסתמך על פרגונים שמצויים ברשת היו טעימים, יוצרו באיכות גבוהה, והחשוב מכול (לצרכן הממוצע) זולים בעד 50% מהמתחרים. "מרשת רמי לוי שיווק השקמה, המוכרת את מוצרי תירפז, נמסר כי קורנפלקס תלמה 750 גרם עולה 14.90 שקל, קורנפלקס קלוגס 750 גרם עולה לצרכן 19.90 שקל ואילו קורנפלקס תירפז 750 גרם עולה 10.90 שקל בלבד" (ציטוט מהכתבה).
הסיבות בעטיין חברות שמייצרות מוצרי מזון זולים וטעימים לא מצליחות לשרוד אמנם מפורטות בכתבה, אולם הן מועלות על הכתב במעיין השלמה. יש מספר צעדים פשוטים שכל אחד ואחת מאתנו יכולים לעשות, על מנת למנוע את הקריסה של היצרן הקטן הבא, להבטיח רבגוניות של מוצרים (וטעמים), ועל הדרך גם להוזיל את סל הקניות. נתחיל בראשון.
1. להתחמק מפרסומות.
"חברה כמו תירפז זה כמו הביצה והתרנגולת – מצד אחד אין לה כסף לפרסם, ומצד שני אם היא לא תפרסם לא יקנו את המוצר שלה", מצוטט רמי לוי בכתבה. גרשון ויסמן, סמנכ"ל הסחר של "רבוע הכחול" הוסיף: "מדובר בקטגוריה מאוד בעייתית כי היא תחרותית וממותגת מאוד עם צורך בחיבור רגשי של הצרכן למותג. לכן צריך להשקיע הרבה כספים בפרסום".
לא משנה מה נגיד לעצמנו – הפרסום עובד וזאת אם אנחנו רק מאפשרים לעצמנו להיחשף אליו. זכורות לי עדיין תקופות מהעבר הרחוק בהן הייתי מקבל החלטה לחיות חיים "בריאים יותר". כחלק מהאסטרטגיה החדשה הייתי פוסע לרשת AM;PM הקרובה לביתי ורוכש קופסא של דגני בוקר במחיר שערורייתי. אני מוכן להודות היום בפה מלא שחלק לא מבוטל מההחלטה נבע ככל הנראה מהיחשפותי המתמדת לפרסומות, שנטעו בי את התחושה שכל שאני צריך לעשות על מנת לחיות "בריא" זה לפתוח את הבוקר בקערה של דגנים מזינים. המחשבה על לבדוק את הערכים התזונתיים כלל לא עלתה על דעתי. אחרי הכול, מספיק מבט חטוף בדמותה של מאמנת הכושר החטובה על האריזה (או של עומר כספי כיום), כדי להבין שאני נמצא מרחק כמה קעריות בלבד מחיי נצח עם בטן שטוחה וחוזה בליגת הכדורסל הטובה בעולם.
אמת, על מנת לפתח מודעות ולשנות הרגלי אכילה בצורה עמוקה, יש להשקיע זמן במחקר עצמאי. בעיקר בהתנסות ובבישול ביתי. אולם מניסיוני, בראש ובראשונה, הדרך הטובה והאפקטיבית ביותר להתניע שינוי היא להתנתק מהטלוויזיה, מהכבלים או לפחות לדלג על הפרסומות המשודרות בהן. שווה גם להתרחק מקריאה של מגזינים המפרסמים כתבות ממוחזרות רק על מנת שישמשו תפאורה למקבצי פרסומות צבעוניות. רק כאשר אנחנו מסירים מעל עצמנו את הצעיף המאגי של עולם השיווק, אותו אחד ששולח אותנו למלא את המקרר במוצרים תעשייתיים המחופשים לבריאים, אנחנו יכולים להתחיל לשאול שאלות אמיתיות הנוגעות למזון שאנחנו אוכלים.
2. לחפש את הקטנים.
"במגה אנחנו נמצאים על המדפים המון שנים, אבל בקושי נותנים לנו שטח ולא מאפשרים לנו סיכוי להתפתח…פגשתי את מנהל הסניף שבו נערך המבצע והוא אמר לי: 'קיבלנו שטיפת מוח מתלמה איך העזנו להציג את מוצרי תירפז בצורה כזו יפה, לכן אני חייב להפסיק את המבצע לאלתר" (ציטוט מהכתבה).
לא סוד שמדפי הרשתות הגדולות נשלטים על ידי היצרנים המובילים. די להיזכר בסצינה מ"מגש הכסף" בה ירון זליכה סוקר את מדפי הסופר על מנת להבין שהעולם הקולינרי של מי שבוחר מרצונו החופשי להיכנס לאחד מסניפי הרשתות הגדולות מצטמצם פלאים. ועדיין, פה ושם מתחבאים יצרנים קטנים, נחבאים במדפים צדדיים עם מוצרים זולים יותר בדרך כלל וטעימים לא פחות שרק מחכים להתגלות.
אין לנו שום סיבה לצפות שהרשתות באמת יציפו את דבר קיומם. רמי לוי יכול לפרגן בכתבה למוצריה של "תירפז", אבל בסופו של יום, כאשר הוא מוכר קופסא של "קלוגס" ב-19.90 ₪ הוא מרוויח יותר מאשר היה מרוויח מקופסא דומה של "תירפז" ב-10.90 ₪. מסיבה זאת ממש מוטלת על כתפינו המשימה ליידע אחרים בכל תגלית של יצרן קטן – פוסט על רוטב פיצה של חברה קטנה בשם "פודלי", שחרך את הרשת בעבר, רומז לי שיש לנו תקווה, אבל על מנת שהיא תתגשם לכלל שינוי צרכני, מוטל עלינו עדיין לקבל את ההחלטה.
3. להתנסות בטעמים חדשים.
"הצרכנים רוצים לקנות דווקא את הקורנפלקס שהם ראו בטלוויזיה, ולא של חברה עלומת שם" (ציטוט מהכתבה).
לאחר שצפיתי בפרק המדובר של "מגש הכסף" החלטתי לשים את נפשי בכפי ולהיכנס לסניף של "חצי חינם" באזור התעשייה של ראשון לציון. הייתי חייב לראות בעצמי כדי להאמין. התובנה החשובה ביותר מהביקור המדכא (עליו כתבתי בפוסט "המדריך הקצר לחיים מלאי טעם") צפה ועלתה דווקא כשהיינו בדרכנו החוצה מהסניף. חצינו את מדפי המוצרים האסיאתיים וחלפנו על פני זוג שהתלבט בנוגע לבחירת רוטב חריף. הבחורה שלפה מהמדף בקבוק כתמתם כלשהו, ובן זוגה מיהר להחזיר אותו למדף בעודו אומר: "לא את זה, אני רוצה משהו של חברה מוכרת".
הוא לא אמר "אני רוצה את הרוטב הטעים יותר של החברה האחרת", או, "הרוטב של החברה שאנחנו תמיד קונים", הוא פשוט אמר "של חברה מוכרת". זה קרה עוד בנישה מצומצמת של רטבים אסיאתיים חריפים שאינם נושאים תגיות של "אסם", "תלמה" או "עלית", וגם אם היו נופלים לי הראש באמצע יום שמשי הייתי מתקשה לזהותם.
אנחנו יכולים להתלונן עד מחר על השיטה, על הריכוזיות השולטת במדפי הסופר ובמדינה כולה, אבל בשורה התחתונה פועלות כיום בארץ לא פחות מ-1,108 חברות קטנות בתחום המזון. אם הן לא מצליחות, זה לא מעט בגלל שאנחנו לא נותנים להן צ'אנס. התרגלנו יותר מידי לשלוח יד על אוטומט לרגיל והמוכר.
***
להעניש את "יוניליוור" זה לא באמת מעניין, לפחות לא אם אנחנו מתכוונים לרוץ היישר לזרועותיה של המתחרה הגדולה. מה שאנחנו רוצים באמת זה מרד צרכנים עקבי, שיוביל לפריחה של יצרנים קטנים, לרבגוניות של טעמים, ולתחרות אמיתית במחירים.
אחרי שנשלים את המהפכה הראשונה, אחרי שנטעם טעמה של חירות בסיסית, נוכל להתחיל להחליף ברצינות מתכונים לדגני בוקר בייצור עצמי. עד אז, שלושת הצעדים שרשמתי מעלה הם התחלה פשוטה וקלה בדרך לאוטופיה הקולינרית/צרכנית הנ"ל. אתם אפילו לא חייבים לבצע אותם בבת אחת. מספיק שתכבו את הטלוויזיה עכשיו או לפחות תריצו קדימה את הפסקת הפרסומות הבאה.
פורסם לראשונה בבלוג SLOW
אתה צודק כמובן, אבל תרבות העדר הישראלית מכתיבה במידה רבה את ההתנהלות בתחום המזון בפרט, והצרכנות בכלל. כשכל אחד מודד את עצמו לפי שכניו, הסיכוי שתגיש לאורחיך בייגלה תוצרת בית במקום "שטוחים" הוא אפסי, בדיוק כמו שהסיכוי שתקנה טלוויזיה 30" כאשר שכנך קנה אתמול 42" הוא אפסי.
בתור אחת שכבר למעלה מ-3 שנים לא רוכשת שום דבר מתוצרת מונופוליסטית. אני יכולה להגיד לך שנגמלתי מהרבה מוצרים לא בריאים ושיניתי את התפריט שלי, גם בתחום התזוה וגם בכל התחומים האחרים (לבוש/הנעלה/צריכת תרבות…).
התגובות בהן אני נתקלת כאשר אני מבקשת מאורחים לא להביא לי תשורות ממדף הסופרמרקט רק ממחישות לי את גודל הבעיה ודרגת ה"חירפון" שלי עולה בהתאמה. להגיד לישראלי לוותר על קוטג' זה כמו לבקש משוויצרי להפסיק לאכול גבינה צהובה או שוקולד. קשה עד בלתי אפשרי. וחבל.
דווקא תופעת העדר מעוררת בי כרגע תקווה.. מכוון שהעם הטרנדי שלנו ברגע שיבין שלהיות עדר זה כבר לא טרנדי יכול כל העדר לעזוב את העדר בבת אחת ולשנות כוון.. זה אפשרי בגגל העדריות עליה אנחנו מדברים…
נכון יותר יהיה לוותר על הטלויזיה כבכלל. אין בה כמעט יתרונות
מאחר ומדובר בלאו הכי במוצרים מיותרים, המעמיסים אחר-כך על מערכת הבריאות (הקורסת, שגם היא, כאמור, נשלטת ע"י תאגידי תרופות מיותרות וגורמות מחלות) – נכון יהיה לחנך את הצבור לחזור אל האכילה למוצרים שנועדו לאכילה: ובוודאי לא אלה המעובדים אשר תחילה מרוקנים את הקלוריות שלהם מכל תוכן, ואז "מעשירים" אותם בויטמינים ובסלמונלה.
מאחר והמוצרים התעשייתיים גם אינם טעימים, מאחר ויש להם טעמים "מפלסטיק", ומעודם לא עמדו על יד הדבר האמיתי, אני תוהה איך הם הצליחו לחדור כך לכל בית, כאשר הם יקרים, רעילים, ולא טעימים.
ומי את מעונינת שיחנך בנושא? משרד החינוך? משרד הבריאות? משרד הרווחה? משרד החוץ? התקשורת? רשות השידור? ביבי בעצמו שעושה ועשה הרבה כל כך כדי להרוס את כל אלה.. ועוד.
אני תוהה אם יש אתר אינטרנטי ו/או קבוצה בפייסבוק שבה צרכנים פשוטים ממליצים על מוצרים או משוים מחירים. ואם מישהו מכיר כזה – אשמח לשמוע.
זה גם יכול לתרום בנושא של יוקר המחיה.
לדוגמא: אני צורך את הממתיק סתיויה במקום סוכר. והנה בבית מרקחת הקרוב למגורי נמכרת חפיסה (קופסה עם 150 כדורי סתיויה) בכ-36 ש"ח לקופסא. אותה הקופסא בדיוק מצאתי בסופרמרקט במחיר של כ-26 ש"ח. פער כזה גדול – אין לו שום הצדקה בעיניי.
ובאותו ענין של יוקר המחיה: בהודו, על מוצרים באריזות (קופסאות וכו') מסומן המחיר המקסימלי שמותר לגבות מצרכן תחת הכותרת MRP. אינני יודע מי מפקח על זה ואיך זה נקבע, אבל זה תורם בהחלט למחיר אחיד למוצר בחנויות שונות. נכון שזה נוגד את "קדושת" התחרות החופשית, אבל האם התחרות החופשית היא באמת לטובת הצרכן או שזה רק בתיאוריה ובמציאות הצרכן "נדפק" ע"י חברות ענק למיניהן.
בתמימותך אתה חושב כי אם תעזור ליצרנים קטנים אז אתה תתנקם בגדולים,טעות בידך כי יצרן קטן אחרי שיהפוך לגדול תאגיד מזון גדול בודאי ירכוש אותו כדי להיפטר ככה המציאות הישראלית וגם בעולם עובדת.
בישראל זה יותר קל כי השחיתות נמצאת בילד אין במח הישראלי המושחת במקרה שלנו בממונה עם ההגבלים וגם הוא חושב על המשרה הבאה שלו.
ישראלי הוא הפריאר האולטמטיבי,אבל הוא בטוח כי הוא "דופק את כולם"
ולמה לעזור לחברות מזון מתועש?
קטנה או גדולה?
אפשר להימנע ממזון מתועש ככל האפשר אם רק מנסים.
הדרך לקדם ולפרסם מוצרים של חברות קטנות ואיכותיות הוא באמצעות הרשתות החברתיות. יש להרים קמפיינים של מוצרים מובחרים מיצרנים קטנים ויש לכונן דפי פייסבוק וכו' יעודיים לקידום מוצרים כאלה ובעיקר מוצרי בריאות ללא סוכר לבן מזוקק – רוע מזוקק – או שומן טרנס פאטי מסרטן.
אסנת אלון.אני אוכלת כמוך.
ומאוד בעד. גם טיבעי גם בריא. גם תומך בחברות הקטנות….
ואני גם הורדתי את הטלויזיה כבר מספר שנים.
והרבה רווח לי ….ללא פירסומות.גלויות.מוסתרות.מציצות.וסמויות….
אבל מי יידע, יכוון, יוביל "מרד צרכני עיקבי"?. "יוקר המחיה" והזילזול בצרכנים/אזרחים זו פשיטת רגל רבתי גם של החוסר באירגון צרכנים רציני. יש מעל ל5 אנמים ואימפוטנטים (תנסו למשל לקבל תמיכה מול פגיעה צרכנית מצד חברה מסחרית הדורשת קביעת עמדתכם מולה במידי ). הגיע הזמן (לאחד?) לאירגון אחד גדול, סטטוטורי, בלתי תלוי פוליטית וכספית, נגיש. אחד עם צוות מספיק מספרית ומקצועית, שיכול להציג השוואות מחירים אמינות עם הנהוג בעולם, להנהיג מחאת צרכנים, לעשות מבדקי מוצרים ושרותים מקצועיים (כמו הtest וה consumer-reviews), חינוך והסברה.
לא כל כך מסובך להישאר בקונספט של ארוחת בוקר דגנית: כף קוואקר,כמה שקדים עוד כמה אגוזים שאוהבים, זרעי פשתן טחונים ,או ציה אפשר גם צימוקים או פרי חתוך(הכל בתפזורת בחנויות טבע ופיצוחים). מעל זה חלב סויה או מה שאוהבים. 10 דקות נותנים לזה להיספג ואוכלים .זה בריא ,זה טעים ולא ממותג.
מגוון המזון הוא עצום, בכל קטגוריה יש לך כמה וכמה מתחרים (זה שיש בעלות צולבת לא אמור לעניין אותך) וכמעט לכל מוצר יש מוצר תחליפי אחר בטעם\ערך תזונתי דומה.
מי שבוחר לקנות רק מותגים מוכרים זו בעיה שלו.
התחילו להוריד את המוצר מכל המרכולים שאני מכיר :/ עכשיו אני צריך לבחור בין דגנים מפוצצים בסוכר או סתם איזה דגנים מעובדים יותר מדי ופחות טעימים של החברות הגדולות
עד שהתחלתי להתאהב בשלוווה (בלי התוספת סוכר) הורידו את המוצר מכל המרכולים שאני מכיר :/ עכשיו אני צריך לבחור בין דגנים מפוצצים סוכר לבין סתם דגנים מעובדים יותר מדי ופחות טעימים
עסקים קטנים – יתרונות וחסרונות.
הסכנה בחלב לא מפוסטר:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/811/636.html?hp=1&cat=402
תמיד יופיעו נפשות טובות (ואנונימיות) "נתולות" אינטרסנטיות כדי להזהיר על סיכונים "וסכנות" של צריכת מזון או צמחים טבעיים!! הרי הסכנות של מאות ואלפי אחוזים גדולות יותר של צריכה יום יומית של כל הרעלים וכל התוספות הכימיות שבמזון תעשייתי אין הם מביאים או בכלל נמנעים מלהזכיר.
מזהום מנטלי חמור של פרסומות לדברים שאינם בריאים לנו ועד לזהום הגוף הדרך קצרה מאוד מאוד…..
למרבה הפרדוקס, תכנית "הכל כלול" של ערוץ 10 האמורה להיות תכנית המיטיבה עם הצרכן ולמען הצרכן, משדרת כל 10 דקות פרסומות של…. נחשו מה????
נקודה מאוד נכונה וחשובה שהועלתה בכתבה היא שנכון להיום פרסום וערוצי הטלויזיה הגדולים זה סוג של זיהום מנטלי. כמו שאנחנו משתדלים לאכול אוכל בריא, זה רעיון מצויין לפקח על מה שנכנס לנו למוח.
אתם סובלים מתולעים שחרורון?
אם לא אז אל תלעגו בלשון רבים.
תבחרו את האוכל שלכם בשבילכם ואל תתערבו בשלי…