הקניון הראשון בעולם הוקם בשנת 1956 במינסוטה, ארה”ב. קצת פחות משלושים שנה אחר כך, הקים עזריאלי את הקניון הראשון בישראל – קניון איילון – שפתח את שעריו בשני ליולי 1985 (המילה קניון היתה המצאה של עזריאלי עצמו, שילוב של המילים קניות ו-חניון). לא בקלות הצליח עזריאלי לשכנע את ראש עיריית רמת גן דאז להקים את הקניון בתחומו, איש במדינה לא הבין רוצה היזם הקנדי מחייו, אולם, מרגע שנפתח הקניון הוא הפך להצלחה מיידית – אני יודע זאת ממקור ראשון שכן התגוררתי באחת השכונות שנמצאו במרחק נסיעה קצר ברכב (או מעט ארוך יותר על אופניים), ועד מהרה ריכז הקניון החדש את מירב הרכישות של המשפחה. את מוצרי המזון עדיין רכשנו בסופר שבמרכז המסחרי בשכונה. את ספרי הלימוד שלי עדיין רכשתי בדורון ספרים באבן גבירול, אך למעט אלה, ובכל האמור לגבי בגדים, מתנות, ספרי קריאה, משחקים למחשב, סרטים, ואפילו מזללות מהירות – הכסף שלנו הלך לקניון.
קניון איילון לא יצר תקדים רק מהיותו מרכז הקניות הראשון שהוקם במתכונת הכה אמריקאית – הוא היה גם האחראי הישיר להולדתה של כלכלת הרשתות. עזריאלי עצמו, כיזם החושב לטווח הארוך ובראש ובראשונה על טובתו שלו, ביקש ליצור תמהיל שוכרים המבוסס ברובו על רשתות, כפי שהיה רגיל לעשות. מאחר וכאלה לא היו עדיין בארץ הוא הלכה למעשה יצר אותן בעצמו. פוקס, קסטרו, שילב ועוד רבות אחרות התחילו את דרכן אצלו, בקניון הציוני הראשון.
*לחות, קפיטליזם, תחבורה ציבורית גרועה ופיגועים*
עוד 13 קניונים הקים עזריאלי בחייו (מתוך כמאתיים הקיימים בישראל כולה), והגם שהרחובות המסחריים של הערים הגדולות כגון תל אביב, חיפה וירושלים, שרדו בהצלחה כזו או אחרת את בליץ הקניונים, הרי שערים קטנות יותר מתקשות להתמודד עם קניוני ענק הנפתחים בתחומם. כך למשל קורה באילת, בבאר שבע, בראשון לציון ובקריית אתא, בהן מנהלים סוחרים מאבקים מתוקשרים כנגד פתיחה של קניונים נוספים. הסיבה היחידה שאנו לא שומעים על מאבקים נוספים היא שערים אחרות פשוט קמלות ללא קרב – רחובות שלמים, מאות עסקים קטנים ומגוונים, הולכים וגוועים לנגד החזיתות האטומות של הקניונים.
“נורא קל להאשים את עזריאלי כמי שהרס את חיי הרחוב ואת העסקים הקטנים, כי אכן יש לו תרומה נכבדת בהקמת קניונים שמבודדים מהרקמות העירוניות הוותיקות, אבל זה יותר מורכב מזה.” אומרת האדריכלית והעיתונאית נעמה ריבה. “עזריאלי ‘ניצל’ מצב קיים. התכנון העירוני במדינת ישראל הוא מאוד אמריקאי. המסחר מבודד מהמגורים והכבישים דומיננטיים. זה היה ככה עוד לפני עידן עזריאלי והוקצן בתקופתו.”
“הביטוי הכי חריף בעיני לתופעת עזריאלי הוא דווקא בקרית אתא”, ממשיכה ריבה, “שם הקניון לא ממוקם מחוץ לעיר, אלא בליבו של רחוב מסחרי, במקום בו פעם היה שוק, ודווקא את השוק הוציאו מהעיר, מהמקום הטבעי שלו. זו לדעתי החלטה רעה מאוד של קברניטי העיר. במקרים אחרים, כמו זה של קניון עזריאלי, אפשר בהחלט לקבל את המיקום, במיוחד לאור העובדה שבערים גדולות ניתן לשלב בין קניונים לרחובות מסחריים. הבעיה שלנו כיום היא שהקניונים משתלטים גם על ערים קטנות כמו כפר סבא, נס ציונה או קרית אתא. ערים שיש בהן מעט מאוד רחובות מסחריים.”
את סוד הצלחתו של הקניון זוקפת ריבה למספר סיבות. “מלבד הטענה האוטומטית הנוגעת למדינה קפיטליסטית שתושביה רוצים להידמות לאמריקאים, יש לציין עוד שלוש סיבות מרכזיות, כאשר הראשונה שבהן היא פשוטה – אנחנו מדינה חמה והקניון הוא פתרון טוב ללחות ולזיעה. התכנון הישראלי לא מוצלח במיוחד, ולא הוקמו הרבה רחובות מסחריים נעימים כמו אבן גבירול או ויצמן בכפר סבא שמאפשרים הליכה בצל, וביולי אוגוסט קשה להאשים אנשים שמעדיפים להסתובב בדיזינגוף סנטר על פני בילוי בסאונה שמספק הרחוב עצמו. סיבה נוספת היא הפיגועים של שנות התשעים, שנתנו גם הם רוח גבית להצלחת הקניונים – אנשים פחדו להסתובב ברחובות והעדיפו מקום סגור ומוגן, ולכל אלה ניתן להוסיף את התחבורה הציבורית הגרועה, שגם לה יד בחיזוק הקניונים המאפשרים הגעה נוחה בעיקר עם רכב פרטי.”
מזגנים, מדרגות נעות, ביטול מוחלט של ה”טבע” (גשם, רוח, חום), חנייה נוחה בקרבת מקום, שומר בכניסה וסכסוך בטחוני מתמשך, הם, אם כך, הסיבות העיקריות להצלחתו של הקניון בישראל. אולם הצלחה זו מגיעה במחיר לא קטן.
*עובדים שקופים*
מעבר לפגיעה המתמשכת במרכז העירוני שוקק החיים והמסחר (מרבית הקניונים ממוקמים בשולי הערים), הקניונים אחראיים גם ליצירת האחדה ולהרעה במצבם של העובדים. התופעה הראשונה מתרחשת בשל השליטה המוחלטת של הרשתות על שטחי המסחר בקניון – השכירות הגבוהה, כמו גם כללי התצוגה הנהוגים, מבטיחים שלעולם לא נמצא בתוככי קניון חנות קטנה לספרים משומשים. בפועל, וכתוצאה מכך, כל הקניונים בישראל, מאושרים ואומללים כאחד, דומים זה לזה במאת האחוזים. ה”מגוון” הרחב שהקניון מתיימר לספק אינו אלא מצג שווא – בפועל, האפשרויות שלנו כצרכנים, הסטנדרטים אליהם אנו נחשפים, מגוון המוצרים כמו גם האנשים שיכולים לספק אותם הולך ומצטמצם פלאים.
התופעה השנייה הנה פועל יוצא של תרבות הרשתות – העובדים לעולם יהיו שכירים חסרי מיומנות מיוחדת, שקופים וחסרי כל חשיבות ביחס לצרכן אותו הם אמורים לשרת. כך כותבת ארנה קאזין בנושא בספרה “במרחק הליכה”:
“אם הצרכן הוא המרכז בקניון, ברור שעובדי הניקיון, המאבטחים ומסדרי הסחורה הם שקופים לו – הוא אינו צריך לחוש במאמץ הכרוך בסיפוק צרכיו. הדבר עלול לפגוע בהנאתו ובמוטיבציה שלו לקנות. מכיוון שהכול מפנימים את ערכי תרבות הצריכה – לא רק הצרכנים אלא כל המשתתפים במנגנון המקיים אותה – כמעט אף אחד מהם אינו כועס.”
אם רק היינו אנו, הצרכנים, יוצאים נשכרים מעולם הרשתות והקניונים, הרי שלא הייתי מלין, אולם בפועל, אנו זוכים לשירות רע (הנובע ישירות מהעבודה שהחנויות לא מנוהלות על ידי בעליהן), ממגוון מצומצם (ראו מעלה) ממחירים גבוהים (על כך כתבתי בעבר וביותר ממקום אחד) ומאין ספור מניפולציות המבטיחות שנקנה כמה שיותר דברים להם אין אנו בהכרח זקוקים.
פורסם לראשונה באתר Slow