כיום שורר קונצנזוס בין חלק גדול של הכלכלנים שצמיחה היא מדד המשקף שגשוג כלכלי-חברתי. דעה זו השתרשה בקרב כולנו בעשרות השנים האחרונות עד כדי כך שצמיחה הפכה כבר לגביע הקדוש של כל הכלכלות במערב. אחד המדדים הקריטיים למדידת צמיחה הוא התמ״ג (תוצר מקומי גולמי). אבל מסתבר שבשנים האחרונות הוכנסו כל מיני שינויים בחישוב של התמ״ג שעזרו להפוך את התמונה לורודה יותר.
אחד השינויים הבולטים, כפי שהראה דו״ח של מרכז המחקר בכנסת מדצמבר 2013, הוא צירוף הכנסות הבנקים מריביות כחלק מהתוצר. עוד באותו דו״ח צוין כי בעתיד, חלק מהרכש הביטחוני, שנרשם עד כה כהוצאה שוטפת, צפוי להירשם כהשקעה, וכך ייכנס גם הוא לחישוב התמ״ג. סעיף זה לבדו צפוי להגדיל את התמ״ג בישראל בכ-30 מיליארד ש״ח, שהם שלושה אחוזים נוספים.
כל השינויים האחרונים שנעשו בחישוב התמ״ג גרמו לתוספת מלאכותית של 64 מיליארד ש״ח לתמ״ג בישראל. התוספת מהווה עלייה של שבעה אחוזים, מבלי שמשהו בכלכלה באמת השתנה.
שינוי מוזר אחר במדידת התמ״ג החל לקרות באמצע 2014 באירופה. כללים חדשים שקבע האיחוד האירופי קבעו שיש לכלול בחישובים את ערכה של כל פעילות כלכלית המייצרת הכנסה, ובכלל זה גם פעילויות בלתי חוקיות. ייצור וצריכה של סמים, זנות ומכירה של אלכוהול וסיגריות בשוק השחור החלו להיכנס לחישובי התמ״ג כבר במספר מדינות אירופיות. באיטליה, למשל, סך נתוני הפשע החדשים מהווה 10 אחוזים מהתמ״ג. הכלכלן הראשי ויועץ משרד הסטטיסטיקה הלאומי בבריטניה ג׳ו גרייס הודיע שהשינויים האלה צפויים להתרחש בכל העולם.
אבל למעשה, עצם ההתמקדות בצמיחה כמדד להצלחה הכלכלית שלנו הוא משלה. אנחנו צומחים כבר 100 שנה. מחולות ושממה יש לנו מדינה לתפארת. אז מדוע זה לא עובד?
צמיחה משמעותה צריכה ותפוקה גדולים יותר. כדי לקיים צמיחה צריך לצרוך יותר, צריך לייצר יותר, לעבוד יותר, ללוות יותר, לראות פחות את המשפחה, להאזין לפרסומות ולקנות מכונית נוצצת, דירה גדולה עם חדר לכל ילד, טלוויזיה דקה יותר, סמארטפון עם הכי הרבה פיקסלים או לזרוק את הרהיטים והבגדים – אף על פי שאינם בלויים – ולקנות חדשים.
במילים אחרות, דרך חישוב הצמיחה היום מעודדת את האזרח להקדיש יותר ויותר זמן לעבודה ולהיכנס לחובות גדולים יותר. בכלכלה שמקדשת את הצמיחה, כילוי משאבי כדור הארץ וזיהום נחשבים כמאיצי צמיחה. גם מחלות ותאונות.
אבל האשליות שמוכר לנו הממסד לא מסתכמות רק בצמיחה ובתמ״ג מנופח באופן מלאכותי. ב-2011 יצאו כ-400 אלף איש לרחובות להפגנה חסרת תקדים נגד יוקר המחיה. אבל באותה שנה פרסם הלמ״ס את האינפלציה, שעמדה על 2.17 אחוזים בלבד. איך אפשר להסביר את הפער הזה בין מה שהרגיש האזרח לבין מה שדיווחו לנו הרשויות?
בשנות ה-90 ישבה ועדה של כלכלנים וסטטיסטיקאים, והחליטה באופן תמוה להוציא את מדד מחירי הדיור מחישוב האינפלציה של הלמ״ס. האינפלציה צנחה בבת אחת בעשרות אחוזים. אבל זה לא נגמר כאן.
במדידת האינפלציה מוסיפים עוד פונקציה חישובית הנקראת רגרסיה הדונית. המשמעות היא שהלמ״ס מעריך שאנחנו מוכנים לשלם יותר על מוצרים, רק מכיוון שהם השתפרו מבחינת איכותם. איכות המחשבים שאנחנו רוכשים, למשל, משתפרת משנה לשנה. לכן, אם מחיר המחשב עולה, רק חלק מהעלייה במחיר יכנס לחישובי האינפלציה, גם אם אין לרוכש שום אלטרנטיבה לרכוש דגם זול יותר. יותר מכך, אם מחיר המחשב יישאר יציב, בנתוני הלמ״ס ירשמו זאת כאילו מחירו ירד.
המניפולציות הן כה רבות עד כדי כך שהסטטיסטיקן הראשי בלמ״ס פרופ׳ שלמה יצחקי, הודיע באפריל 2012 כי סל המחירים לצרכן שעל פיו נמדדת האינפלציה, לא משקף את סל המוצרים של האזרח. יצחקי פוטר מתפקידו במפתיע חצי שנה אחרי התבטאות זו.
גם את כמות המובטלים דואגת המדינה להציג לנו דרך משקפיים ורודות. מי שעבד שעה אחת בשבוע, לדוגמה, לא נחשב בסטטיסטיקות כמובטל. חיילי החובה של צה״ל נחשבים בסטטיסטיקות כמועסקים אף על פי שהם מרוויחים שכר מגוחך הנע סביב מאות שקלים בלבד. לעומת זאת, דווקא את כל המובטלים שהתייאשו מחיפוש עבודה וכבר אינם מגעים ללשכת התעסוקה לא מכלילים בסטטיסטיקות כמובטלים.
המאמר פורסם גם במגזין אפוק טיימס