50 שנה לביטול תקן הזהב שהרעיד את העולם המוניטרי

בנאום דרמטי לאומה ב15 לאוגוסט 1971 הודיע נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון על ביטול תקן הזהב וסיים בכך תקופה היסטורית בעולם המוניטרי שנמשכה כ-28 שנים. סיום זה סימן גם התחלה של תקופה חדשה, גם היא שנויה במחלוקת בעולם הכלכלי. תקן הזהב הוא שם כולל למדיניות מוניטרית שבה כמות הכסף המודפסת מוצמדת בדרכים שונות להיצע הזהב. בהיסטוריה ידועות שתי תקופות מפורסמות למימוש תקן הזהב. הראשונה מבינהן החלה בשנת 1870 והסתיימה בשנת 1914 הידועה כ"תקן הזהב הקלאסי".

תקן הזהב הקלאסי נחקק בקונגרס אחרי תקופת הגרין-בק בה הדולר הודפס ללא תלות באף מתכת. הגרין-בק הביא עימו תקופה אדירה של צמיחה ושגשוג לארה"ב אבל גם להיווצרות פערים חברתיים וחוסר יציבות אינפלציונית. תקופה זו הגיעה לסיומה עם התפוצצות בועת הרכבות שהביאה להתרסקות המסחר בוול סטריט והתמוטטות חלק מהבנקים באמריקה. הקונגרס החליט בתגובה להוציא מחוץ לחוק את הגרין-בק והשיב את תקן הזהב שהיה נהוג עוד בראשיתה של האומה האמריקאית עם שינויים.

החוק בארה"ב קבע אז כי הממשל האמריקאי יחזיק ברזרבה של 40% זהב ביחס לכל הדולרים שיונפקו במחזור. כל אמריקאי שחפץ בכך יכל באותה תקופה לגשת לאוצר ולהמיר את שטרות הכסף שלו בזהב אמיתי. למעשה באותן שנים בכל העולם שרר תקן זהב ביחס כזה או אחר בין הזהב למטבע המדינתי. תחת אותו תקן הממשלות היו מוגבלות מלהכנס לגירעונות אחרת היו נשארות בלי כסף ומדרדרות מהר מאד למשבר כלכלי. הסיבה לכך היתה, שבניגוד להיום, אז אי אפשר היה לייצר כסף יש מאין כדי לכסות את אותם גירעונות.

בשנת 1914 מלחמות העולם החלו לפרוץ. תקן הזהב לא היה רלבנטי כי לא יכל לספק את כמות הכסף הדרושה על מנת לממן את אותן המלחמות. ניסיון קאמבק חלקי לתקן בשנות ה30 של המאה הקודמת גם הוא כשל בשל אי שיתוף פעולה על ידי הבריטים.

ביולי 1944, בעיירה ברטון-וודס שבניו-המפשייר שבארה"ב התכנסו כ730 נציגים מ 44 מדינות במטרה ליצור מערכת מט"ח יעילה, שתמנע פיחות תחרותי של מטבעות ותקדם צמיחה כלכלית בינלאומית. הסכם ברטון וודס שנחתם באותו חודש, יצר גם שני ארגונים חדשים: קרן המטבע הבינלאומית (IMF) והבנק העולמי. למעשה בעוד מערכת ברטון וודס פורקה בשנות השבעים, קרן המטבע והבנק העולמי נחשבים גם בימים אלה לגופים בעלי השפעה גדולה על המערכת הכלכלית העולמית.

למרות שוועידת ברטון וודס עצמה התקיימה במשך שלושה שבועות בלבד, ההכנות לקראתה נמשכו מספר שנים. המוחות העיקריים מאחורי המערכת הזו היו הכלכלן הבריטי המפורסם ג'ון מיינארד קיינס והכלכלן הבינלאומי הראשי של משרד האוצר האמריקאי הארי דקסטר ווייט. תקוותו של קיינס הייתה להקים בנק מרכזי עולמי רב עוצמה שיקרא "איגוד הסליקה" והנפקת מטבע רזרבה בינלאומי חדש בשם "הבנקור". תוכניתו של ווייט היתה ליצור קרן הלוואות צנועה יותר ותפקיד גדול יותר עבור הדולר האמריקאי, במקום יצירת מטבע חדש. בסופו של דבר, התוכנית שאומצה לקחה רעיונות משניהם, אבל נטתה יותר לתוכנית של ווייט.

רק בשנת 1958 מערכת ברטון וודס יושמה באופן מלא. במסגרתה רוב המטבעות בעולם הוצמדו אז לערכו של הדולר האמריקאי, כששער החליפין שלו הוצמד למחיר הזהב ועמד על 35 דולר לאונקיה. גם הפעם מה שגרם להסכם לקרוס היתה מלחמה. הפעם זו היתה מלחמת ויאטנם שגרמה לארה"ב להסתבך בגירעונות הולכים וגדלים, מה שטלטל גם את השווקים הבינלאומיים. בזמן שהאמריקאים החזיקו זהב בשווי 11 מיליארד דולר, החוב הלאומי זינק ל50 מיליארד דולר.

היה ברור לכל כי הסכם ברטון וודס הלכה למעשה פשט רגל. בשנת 1971, מחשש שאספקת הזהב האמריקאית כבר לא תספיק לכיסוי מספר הדולרים במחזור, הנשיא ניקסון הפחית את ערך הדולר האמריקאי ביחס לזהב. לאחר מכן הכריז על השעיה זמנית של ההמרה בין הדולר לזהב. בשנת 1973 קרסה מערכת ברטון וודס לחלוטין. מדינות היו אז חופשיות לבחור כל הסדר חליפין למטבע שלהן ולקשור את ערכו לכל מטבע או סל מטבעות, למעט הצמדתו למחיר הזהב.

תקן הזהב בכל התקופות שהיה קיים הוכיח כי כלכלת שוק דינמית אינה יכולה לקבע את ערך המטבע שלה לערך סטטי כלשהוא. הבאג במערכת זו מתגלה מהר מאד בעיקר עקב ארועים דרמטיים כמו מלחמות המצריכות הזרמת כספים גדולה. קשה לדמיין איך ממשלות היו יכולות להתגבר למשל על משבר בריאותי אדיר כמו זה של הקורונה תחת תקן הזהב ללא יכולת להדפיס כמות גדולה של כסף. לעומת זאת, ביטול תקן הזהב הביא לעולם תופעות לא מוכרות עד אז בדמות חובות עתק וגירעונות מהסוג שלא היו קודם לכן.

ג'ים ריד, אסטרטג האשראי של דויטשה בנק, טוען שלאחר שהוסרו ה"כבלים ומגבלות מדיניות תקן הזהב, מדינות יצרו גירעונות מבניים והגדילו את החוב לרמה חסרת תקדים. בתחילה לא היו לכך השלכות מערכתיות גדולות עבור רבים מכיוון שהחוב עדיין היה נמוך מבחינה היסטורית. עם זאת, המשבר הפיננסי העולמי (2008) היה, לדעתו של אסטרטג הדויטשה בנק, הגבול לכמות החובות שהשוק החופשי יכול להתמודד איתה: "נוצר משבר גלובלי של פעם בחיים, ואחריו משבר ריבוני".

"חלבנו את הגמישות של כספי פיאט במשך 50 שנה כדי לפתור בעיות בזמן אמת שלנו ולבעוט פחיות רבות לאורך הדרך". ריד מסכם בשאלה רטורית: "האם נוכל להמשיך לעשות זאת עוד?"