ההסכם הדרמטי בין ירדן עיראק ומצרים הופך את לוויתן ללא רלבנטי

בהליכים לאישור מתווה הגז, נתניהו השתמש במכלול של טריקים פוליטיים פסאודו לגליים כדי לסלק מתנגדים למתווה ולדרוס כל דבר שעומד בדרכו כולל שינוי תפקידים בממשלה. אחד השימושים  הנלוזים והשקריים הגדולים שעשה נוגע לסעיף 52.

"סעיף 52" בחוק ההגבלים העסקיים, שימש את נתניהו כדי לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים. סעיף זה קובע כי כאשר שר הכלכלה נדרש לקדם החלטה שיש לה משמעות ביטחונית-אסטרטגית למדינת ישראל, הוא יכול לעשות זאת גם בניגוד לעמדתו של הממונה על ההגבלים העסקיים, שתפקידו שמירת התחרות במשק הישראלי. לצורך זה נמסרו לשרי הקבינט המדיני-ביטחוני שתי חוות דעת בראשון ביולי: אחת מטעם מנכ"ל משרד החוץ, ד"ר דורי גולד והשניה בחתימת יוסי כהן היועץ לביטחון לאומי וראש המטה לביטחון לאומי.

שתי חוות הדעת סיפקו לנתניהו את התירוצים הביטחוניים והמדיניים שביקש כדי שיוכל לעקוף את התנגדות הממונה על ההגבלים העסקיים למתווה לפי סעיף 52 לחוק ההגבלים.  גולד וכהן נימקו אז את הצורך באישורו המהיר של אישור המתווה כדי לענות על האינטרסים הגיאופוליטיים של ישראל באזור. בין היתר, לצורך סיוע למצרים שסובלת ממחסור בגז. נזכיר רק שבעת כתיבת המסמכים האלו היה ברור שהמחסור בגז טבעי במצרים הינו זמני, ובתוך כ5-10 שנים מצרים תוכל לספק גז למתקני ההנזלה.  .

בסוף אוגוסט התהפכה התמונה עם גילוי שדה הגז הענק ZOHR במצריים ע"י תאגידENI . עתה היה ברור כי למצריים אין מחסור בגז, היא כנראה כבר לא תזדקק לגז הישראלי והדוחות שפורסמו רק חודש קודם לכן כדי להצדיק את עקיפת הממונה לא שווים את הנייר עליהם נכתבו.  עתה היה צריך להמציא סיבות חדשות להצדקת השימוש בסעיף 52 לאישור המתווה, ואכן,  נתניהו ביקש "לשפץ" את הדוחות ולהגיש לו חדשים.

שלוש חוות דעת חדשות הוגשו מטעם המועצה הלאומית לכלכלה, משרד החוץ ומל"ל.  המסקנה בכולן היתה כמובן אותה אחת – יש לאשר בהליך מהיר את המתווה, רק שהפעם התרוץ של מחסור בגז אצל המצרים הוחלף בעצם קיומו של גז רב אצלם. התרוצים נעו מההנחה שכעת גדלו הסיכויים לשיתוף פעולה אזורי ולהקמת מפעל יצוא גז נוזלי משותף שעשוי לסייע לייצוא הגז הישראלי, ועד ההנחה  שלגילוי שדה הגז לא תהיה השפעה על הרצון המצרי לייבא גז מישראל.

אלא שלהוותם של נתניהו ותומכי המתווה באה השבוע התפתחות חדשה,  המורה שהישענות על ייצוא גז מישראל למצריים ולירדן כהצדקה לסעיף 52 ולפיתוח לוויתן הינה משענת קנה רצוץ.

עיראק, ירדן ומצרים חתמו ב-15 לנובמבר, בעמאן בירת ירדן, על מזכר הבנות MOU לשיתוף פעולה בתחום הנפט והגז.  המזכר דן באספקת נפט וגז טבעי מעיראק למצרים ולירדן, עם פוטנציאל ליצוא מחדש של הנפט לשווקים באירופה.

הנפט והגז יוזרמו בצינור כפול שיונח לאורך  1,680 ק"מ מבצרה במפרץ הערבי לנמל עקבה, ויזרים כמיליון חביות נפט ביום וכ 2.6 BCM לשנה של גז טבעי.

מה שחשוב יותר לענייני מתווה הגז, היא הצהרתו של של טארק אל מולה, שר הנפט המצרי. אל מולה הצהיר כי הפרויקט הזה חשוב מאוד, תומך בפיתוח התשתיות במצרים, ירדן ועיראק, ויאפשר לנפט הגולמי של עיראק לעבור זיקוק בבתי הזיקוק במצרים. לדבריו הפקת הגז הטבעי בשדה הגז Zohr, שדה הגז הענק של מצרים, צפויה להתחיל בסוף שנת 2017. "אנחנו מקווים כי במהלך 2020-2022 נהיה מסוגלים להיות עצמאיים ולהקטין את היבוא, כך שמצרים תהפוך למרכז אנרגיה אזורי" –אמר אל מולה.

הגידול בתפוקת הגז במצרים, בין השאר בעקבות הכניסה לפעולה של שדה Zohr  ושדות נוספים יחד עם אספקת נפט וגז מעירק למצרים ולירדן מקטינה מאוד, מאפסת, את האפשרות לייצא גז מישראל למדינות אלו ועוקרת משרשה את ההצדקה לשימוש בסעיף 52.

אין כמובן סיכוי שהתפתחויות אלו ישנו את הגישה של תומכי מתווה הגז. עושה רושם שהעיקרון האופרטיבי שמאחורי המדיניות הישראלית בתחום הגז הוא שמה שלא מסתדר לנו לא קיים, או שולי, או שקר, או מזימה, ומעל לכל, את מתווה הגז צריך לאשר כי כה אמר נתניהו.

אמנון פורטוגלי הוא  חוקר במרכז חזן במכון ון-ליר