הצד החיובי של ילדות באמצע שנות השבעים, בשכונה בחלקה הצפוני של העיר תל אביב, כולל זכרונות נעימים למשחקים אינסופיים בשדות שהקיפו את השכונה המתהווה, שיטוטים ארוכים לצד מסילת הרכבת, ביקור בקברים עתיקים (שכיום כמעט בלתי אפשרי להגיע אליהם בשל נתיבי איילון) חבורות סודיות, יותר או פחות, ובאופן כללי את מה שניתן לתאר כ”הרפתקאות”. עם זאת, זכורים לי גם רגעים בהם הייתי נכנס לחדר הורי, שם אימי הייתה נוהגת לנמנם בין שתיים לארבע ולהתלונן כי “משעמם לי”. תגובתה של אימי תמיד נעה בשדה הסמנטי שבין הצעות תפעוליות, “תעלה לשחק עם עידו”, “תעשה משהו עם המחשב שקנינו לך” (Apple II E), או האשמות בסגנון “הצעתי לך להירשם לחוג ____ (השלם את החסר)”
.
ההצעות של אימי כמובן היו במקומן, ולעיתים אף השיגו את מטרתן, למורת רוחה של אמו של עידו, השכן מקומה למעלה, שנאלצה להתעורר מהדפיקות שלי על דלתה. אולם נכון להיום, ובעוד “כת הפרודוקטיביות” הולכת ומשתלטת על כל חלקה טובה בעולם, עולים ונשמעים גם קולות אחרים, כאלה הטוענים שהתשובה הראויה ביותר לטרוניה “אמא משעמם לי”, היא בפשטות: “טוב מאוד!”.
ג’וליה רובינסון, מנהלת בכירה באיגוד בתי הספר היסודיים בבריטניה היא אחת מאותם קולות אחרים. במאמר שהתפרסם ב”דיילי מייל” טענה כי השעמום הוא חלק חשוב בהתפתחות התקנית, שכן הוא מאפשר זמן למנוחה, רפלקסיה והירגעות, מסייע לפתח את הכישורים היצירתיים של הילד וכמו כן מכין אותו לחיים הבוגרים – חיים שהם לעיתים קרובות משעממים ומשמימים. מילוי שעות הפנאי של הילדים בפעילויות מתוכננות עלול להפוך אותם לחסרי שקט וחרדתיים, כמו גם לטעת בהם את התחושה המוטעית כי החיים צריכים להיות רצף בלתי פוסק של עשייה תכליתית וברוב המקרים גם תחרותית.
“הכי קל להורים כיום להישאב לתוך עולם של עיסוק בלתי פוסק ותחרותיות ולוודא שילדיהם תמיד פעילים ומגורים. עם זאת, אסור לנו לחשוש משעמום. זמן של שקט להתבוננות פנימית לא פחות חשוב מפעילות תכליתית” אמרה רובינסון, והוסיפה כי הורים הדואגים למלא את סדר יומם של ילדיהם בפעילויות עלולים “לשרוף” אותם מוקדם מהצפוי.
גם הפתרון הממוחשב שהורים כה רבים בוחרים לאמץ, בעודם מצמידים את ילדיהם לסמארטפון או לטאבלט, כצפוי אינו אופציה מועדפת מבחינתה: “המחשבים הם חלק בלתי נפרד ומרגש מהקיום שלנו כיום, אולם עלינו לזכור תמיד שבהתפתחות האנושית ישנו דפוס קבוע של תחנות ושלבים, שטרם השתנו למרות הפיכתו של העולם לדיגיטלי. ההתפתחות התקינה של הילד דורשת לימוד באמצעות המגע הבלתי אמצעי, התנועה הפיזית, פיתוח מיומניות שונות דרך רכישת חברים כמו גם התקלויות בלתי נמנעות ביחס לא נעים. בדרך זו אנחנו מפתחים הבנה של המורכבות והמניעים של הזולת, ודרך ניסוי וטעיה אנחנו לומדים כיצד לתקשר באופן אפקטיבי.”
מחקר חדש ומקיף שהתפרסם השבוע בישראל מחזק את דברי רובינסון. המחקר מצא כי לסביבה הטכנולוגית בה אנו חיים יש תרומה ניכרת לזינוק במספר המאובחנים בהפרעות קשב וריכוז. המחקר שנערך בהובלת ד"ר מיכאל דוידוביץ – מנהל תחום התפתחות הילד במכבי שירותי בריאות – הוא המקיף ביותר שנערך בארץ בנושא והתבסס על מאגר הנתונים של כחצי מיליון ילדים בגילאים 5 עד 18 שהוגדרו כסובלים מהפרעות קשב וריכוז (ADHD) או טופלו לפחות פעמיים באמצעות תרופות להפרעות קשב. המחקר מצא שתי סיבות עיקריות לכך שהטכנולוגיה גורמת להפרעה:
1. המסכים גורמים לילדים לפתח טווח קשב קצר מאוד. הם מתרגלים למידע שטחי שמתחלף במהירות, ולאחר מכן מתקשים לתקשר במסגרות בהן המסכים לא קיימים, כמו למשל בכיתה בעת הלימודים.
2. ההורים מכורים לסמארטפונים ואינם מעניקים תשומת לב מלאה לילד, והילד לומד ומאמץ את התנהגות ההורים.
במילים אחרות, קובעים החוקרים, קחו מהם (ומעצמכם) את הסמארטפונים, ובסבירות גבוהה יותר לא תצטרכו לתת להם ריטלין.
מאחר ואין לי ילדים משלי אני מוותר מראש על קביעות מוחלטות באשר לאופן גידולם המומלץ של פעוטות, אולם דומה בעיני שפחות מסכים בוהקים, פחות פעילויות מתוכננות וחוגים ויותר ספרים ומשחקים ספונטניים מחוץ לבתים הם נקודות התחלה טובות לילדות מהנה ונטולת מתחים. אז היה ויכנס אל חדרכם ילד בדיוק בשעה שאתם בוחרים לנמנם, ויצהיר קבל עם ועדה שלא נותרה ולו פעילות אחת בעולם שיכולה למנוע את השעמום הקיומי ממנו הוא סובל, אל תנסו להנחות אותו אל עבר פתרון פרקטי וברור, הוא כבר ימצא דרך יצירתית משלו להתמודד, וגם אם לא, לא נורא.
פורסם לראשונה באתר SLOW