אשר שכטר כתב מאמר חשוב בשם 'בחסות השעמום' על פרופ' קארתיק ראמאנה במגזין דה-מרקר של ינואר 2016. קארתיק ראמאנה, פרופסור למנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד, מתאר את תהליכי קביעת האסדרה (רגולציה) בתחומים חשובים למשק ולכלכלה בספרו 'סטנדרטים פוליטיים. אינטרסים תאגידיים, אידיאולוגיה ומנהיגות בעיצוב כללי החשבונאות לכלכלת שוק'.
ראמאנה פיתח את הרעיון של 'שווקים פוליטיים רזים' . הוא מסביר כי בשווקים אלו, בתחומים חשובים ביותר לכלכלה ודווקא בהם, המגזר התאגידי קובע כמעט לבדו את כללי חוקי המשחק. כלומר, בתחומים אלו התאגידים הם שקובעים את חוקי המשחק בו הם עצמם משחקים.
הנושא הזה, בעיקר בעיית 'הרגולטור השבוי' מוכר באקדמיה ומחוץ לה, ונכתבו עליו מאמרים וספרים. הכלכלן האמריקאי מנסור אולסון( Mancur Olson) כתב על כך ספר שיצא לאור בשנת 1965, ולאחרונה גיא רולניק כתב מאמר מקיף ומשובח על נושא זה בתחילת נובמבר 2015. עם זאת יש חשיבות בעידכון ובריענון הדיון בנושא באחרי חמישים שנה בידי פרופסור מאוניברסיטת הארווארד.
ראמאנה מגדיר שוק פוליטי רזה כתחום שיש לו במהותו שתי תכונות בסיסיות:
הראשונה שלבעלי עניין, לקבוצת אינטרס עסקית קטנה, יש את המומחיות הרלוונטית בתחום הנידון. במילים אחרות, לאותם אנשים יש גם את העניין וגם את המומחיות בתחום. לדוגמה, בנקים להשקעות בתחום של מיזוגים ורכישות.
התכונה השניה היא שהאינטרס הציבורי או האינטרס הכללי הוא מפוזר. הוא מפוזר בגלל שלבעיה הספציפית יש השפעה קטנה על הפרט, על כל אחד מהציבור. בנוסף, הוא מפוזר כי הנושא שעל הפרק אינו בולט וחשוב בתודעת הציבור. זה לא נושא חם כמו הטרור או מצוקת הדיור או ביטוח הבריאות. במקום זאת, הוא נושא 'משעמם', שאינו מעניין לקהל הרחב כמו כללי חשבונאות.
מדובר בתחומים עסקיים החשובים ביותר למשק ולכלכלה שבהם רוב האזרחים אינם מתעניינים או שהם כלל לא מודעים לקיומם. בתחומים אלו קבוצות אינטרסים עסקיים, קרי בעלי ענין עם עורכי הדין והלוביסטים שלהם, יושבות ליד שולחן הדיונים לקביעת האסדרה בהן ואף אחד אחר לא יושב מולם. בתחומים אלו, לעיתים נדירות יש מישהו שמייצג את האינטרס הציבורי ליד שולחן הדיונים. כתוצאה מכך הרגולציה והכללים בתחומים אלו נקבעים רובם ככולם על ידי קבוצות האינטרס העיסקי – התאגידים העוסקים בתחום.
ראמאנה טוען שזו אינה קונספירציה או מזימה זדונית. לתאגידים יש אינטרס ודעה בנושא וברוב המקרים אין מי שיאתגר אותם בדעה נגדית. מי שלבסוף משלם את פער הידע בין התאגידים והרגולטורים הוא הציבור כולו.
זה הסבר מעניין. ראמאנה מתאר תהליך, מעין תהליך 'ספונטני', בו רק בעלי העניין משתתפים בקביעת האסדרה מכיון שהציבור אינו מתעניין ואינו מעוניין בנושא. אבל יש הרבה תחומים חשובים בהם התהליך מתרחש כי זה מתוכנן כך, הציבור מודר מהליכי קביעת האסדרה, ובעלי העניין ורק הם משתתפים בו. רק לאחרונה התבשרנו על אישור תקנות המאפשרות הטלת חיסיון על היתרי בנייה.
הבעייה היא שאם אין לך מקום ליד השולחן, בסופו של דבר תמצא על השולחן כארוחה.
הדיונים על הסכמי הסחר הבינלאומיים כמו גם הדיונים שהיו בועדת קנדל הם דוגמה מצויינת לתהליך שמתאר ראמאנה.
בדיונים על הסכמי הסחר הבנלאומיים, המשא ומתן אינו מתנהל על ידי נציגי הממשלות לטובת אזרחיהן, אלא על ידי מנהלי תאגידים או לוביסטים (מנהלי תאגידים בעתיד), שכרגע נמצאים בממשלה בעיקר לטובת תאגידי הענק שהם משרתים. תאגידי ענק אלו נמצאים בלב המשא ומתן אבל קבוצות המייצגות את האינטרסים של האזרחים, הצרכנים, העובדים, זכויות אדם, איכות הסביבה, הדמוקרטיה, ואפילו תאגידים קטנים יותר וחדשניים שאולי ירצו להתחרות בתאגידים הענק הרב לאומיים, אינם חלק מהמשא והמתן.
תחום הגז הטבעי עד המחצית השנייה של 2015 וועדת קנדל שכתבה את מתווה הגז עונים לתיאור זה מלבד בסעיף אחד. תחום הגז הטבעי חשוב מאוד לכלכלת ישראל. בועדת קנדל תאגידי הגז הם שישבו ליד שולחן הדיונים ואף אחד אחר המייצג את האינטרס הציבורי לא ישב מולם. אבל, בהבדל מההסתייגות של ראמאנה, "שזו אינה קונספירציה, או מזימה זדונית", במקרה של ועדת קנדל זו היתה בפירוש החלטה מודעת של הועדה. נציגי הציבור הודרו ביודעין ובכוונה מדיוני ועדת קנדל [ראו סרטון למטה]. כתוצאה מכך, הרגולטורים שהיו אמורים לייצג את הציבור מצאו עצמם שבויים בידי האינטרסים התאגידיים מבלי שהיה מישהו שאיתגר אותם בדעה נגדית. ראמאנה מכנה תופעה זו בשם 'שבי קוגניטיבי' או 'שבי אידיאולוגי'. מי שישלם על האסדרה הלקויה, על מתווה הגז מוטה האינטרס התאגידי, הוא הציבור כולו.
אלא שלא צריך לחכות ליום התשלום – את התוצאה אנו רואים כבר כיום, כאשר כמעט כל הנחות היסוד שעמדו בבסיס מתווה הגז מתנפצות לרסיסים. כעת מתברר שאבן הראשה של מתווה הגז – "בלי שיהיה ייצוא גז, לא יהיה גז בשוק המקומי" – אין לה בסיס ושאפשר לפתח את לוויתן בלי ייצוא למצרים. התשלום של כל זה כאמור ישלח בשנים הקרובות לכולנו.
אמנון פורטוגלי הוא חוקר במרכז חזן במכון ון-ליר