הצפיה בסרטון הקצר אודות מפעיל המעליות האחרון בלוס אנג'לס, יכולה להיות עצובה או מקסימה או עצובה ומקסימה. כדאי לדעת שאם אנחנו עצובים בשבילו, זה רק בגלל האופן שבו הורגלנו לחשוב על עולם העבודה – מרוץ אינסופי בדרך ליעד לא ברור. ואם אנחנו מוקסמים בזכותו, זה רק בגלל שהוא מראה לנו אפשרות אחרת, קלה ופשוטה, להיות אנשים קצת יותר רגועים ושמחים.
העיוות הגדול של מיקומה ומטרתה של העבודה בחיינו התחיל אי שם בתחילת המאה ה-16, אז חל מהפך בתפיסת העבודה היומיומית של האזרח. מרטין לותר, נזיר אוגוסטיני שפרש מהכנסיה הקתולית במחאה על השחיתות שפשתה בה, קרא תגר על הדעה הרווחת שגרסה כי ייעוד האדם הוא לעבוד בקודש, כלומר להיות נזיר, כומר, בישוף וכו'. על פי אותה דעה כל פשוטי העם יכולים לגאול את נפשם רק באמצעות השתתפות בטקסי הכנסיה. עיקרי הדוקטרינה הקתולית גרסה אף ש"אין גאולה מחוץ לכנסיה".
במקום זאת טען לותר כי הדרך האמיתית לגאולה עוברת דרך קריאת כתבי הקודש באופן עצמאי, רפלקסיה מוסרית, אמונה בטובו המוחלט של האל, ומהפכני מכול – העיסוק במשלח היד היומי. אכן כן, גם הסנדלר, הנגר, החייט והנפח, מילאו על פי עולמו של לותר אחר ייעודם בעולם. הסיבה שהוא מצא לכך היא שאלוהים ברא את המקצועות הללו, ולפיכך העבודה בהם היא עבודת קודש לכל דבר ועניין. כל שעל האדם לעשות זה לבצע את תפקידו בצורה הטובה ביותר שיוכל, במצפון נקי ומתוך כוונות טובות, וכך ייצא שהוא משרת את האל באמצעות שירות הזולת.
קשה להמעיט בחשיבות המהפכה הקופרניקאית הזאת. אלפי שנים של זלזול בוטה בחיי היומיום, שהחלו עם אריסטו ואפלטון והמשיכו עד אותו היום, נעלמו באחת – העבודה היומיומית קיבלה כעת משמעות רוחנית, מוסרית ודתית. לאחר זמן לא רב, השתרשה גם הדעה כי הצלחה בעבודה היומית, משמע רווחים נאים, הנם עדות להיותו של האדם אחד מנבחרי האלוהים.
תיאורטית, הרפורמציה הפרוטסטנטית יכלה להביא ליצירתו של עולם קפיטליסטי הוגן. כזה אשר אמנם מעמיד את העבודה במרכז, אבל רואה בה רק אמצעי ולא מטרה, ומבקש באמצעותה להיטב עם הזולת ועם הקהילה. מסיבות תיאולוגיות, סוציולוגיות ופוליטיות זה לא ממש קרה – על הסיבות תוכלו לקרא באריכות בטור "היסטוריה של מהירות". לענייננו, חשובה יותר העובדה שהעבודה נותרה בעבור מרבית תושבי העולם המערבי דרך כמעט יחידה להגדרה, לתחושה של שליחות, הגשמה עצמית והצלחה.
אנחנו עוסקים בהשוואות, מנסים לטפס בסולם הדרגות, לפתח קריירות מצליחות וכל זאת לעיתים במחיר בריאותי או נפשי. הסיבה שאחנו עושים את זה היא בגלל שאנחנו שבויים באותה תפיסה דתית שעברה מן העולם, אותה אחת הגורסת כי כסף והצלחה בעבודה מעידים על גאולה. האמת היא שהעבודה שלנו היא רק מצע עליו אנחנו פועלים, לטוב או לרע, בפסימיות או באופטימיות, מתוך רצון לרווח עצמי בלבד או מתוך כוונה אמיתית להעניק שירות לאחרים.
זה לא באמת משנה מה אנחנו עושים כרגע או בדרך לאן אנחנו נמצאים. לעשות את העבודה שלנו בצורה "טובה" במלוא מובן המילה, זה לא להתפשר, זה לא לוותר או להתכופף בפני המציאות, זה פשוט להבין שהיא רק מרכיב אחד ברצף של חיים מלאים. בסופו של יום אם אנחנו רוצים להיות מסופקים, כל שעלינו לעשות זה להיות טובים.
עמית נויפלד הוא עורך הבלוג SLOW
הכי פשוט סיפור הדיג וכל מי שרץ כל חייו אחרי השד יודע מה..ובסוף ישבו לדוג.היו טובים ונותנים.
למעשה ככל שהטכנולוגיה והאוטומציה מתפוצצים כלפי מעלה, יש צורך מובנה בפחות ופחות משרות. נוצר מצב שבו המשק יכול לייצר אין סוף מוצרים ושירותים מבוקשים ובעצם יכול לייצר עושר לכל. ובכן, מדוע אין זה מתרחש? התשובה שיכולה להראות פשטנית, אך היא מדויקת ונכונה היא שפשוט אין לאנשים מספיק כסף לרכוש את כל שפע המוצרים והשירותים שהמשק יכול לייצר. מה הפיתרון?
קוראים לכך כסף הליקופטרים, כלומר, תנו לאנשים יותר כסף לצרוך את המוצרים והשירותים שהמשק כבר יכול ליצר הלכה למעשה. אז המחסור המעיק בכוח הקניה של האוכלוסיות יתם, לכולם יהיה יותר כסף, נהר הכלכלה יתחיל לזרום מבלי שסכרים מוניטאריים מושחתים יסכרו אותו ויציפו את הכלכלה ברעות חולות שבהן העולם המתועש וגם העולם השלישי חווים זה עשרות בשנים. פשוט, תנו לאנשים יותר כסף ולא רק פתרתם את כל חוליי הכלכלה, העברתם עושר לכלל האוכלוסיה, הגדלתם את התמ"ג, יצרתם מצב של WIN WIN שבו כולם מרוויחים.
כסף הליקופטר פותר את כל בעיות הכלכלה כמו שכדור 9 מילימטר בראש מרפא פרקינסון
לא יהיו יותר ״בעיות כלכליות״ כי נגרר להיפראינפלציה ונוטרד עי מחסור נייר טואלט בסופר ורציחות בתורים לאוכל כמו שקורה בונצואלה. אותה ונצואלה שהממשלה שלה החליטה לדאוג לצרכי כולם, בחינם, וכולם מחאו כפיים (יהה כסף בחינם). ולהם עוד יש נפט (ונצואחה היא המדינה עם עתודוצ הנפט הגדולות ביותר)
נא להסביר להיכן נעלמה הכתבה על פישמן.
האם הופעל לחץ מלמעלה להסיר אותה?
נסה את הלינק הראשון :
https://www.google.co.il/search?q=%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%9F+%D7%98%D7%99%D7%95%D7%97+%D7%94%D7%A7%D7%A9%D7%A8+%D7%91%D7%99%D7%9F+%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%A9%D7%9E%D7%9F&ie=utf-8&oe=utf-8&client=firefox-b&gfe_rd=cr&ei=DbjIV9iQFNDb8Af7tYiYBg#q=%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%9F+%D7%98%D7%99%D7%95%D7%97+%D7%94%D7%A7%D7%A9%D7%A8+%D7%91%D7%99%D7%9F+%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%A9%D7%9E%D7%9F&nfpr=1
בתזמון מעניין ! בדיוק הבוקר פרסמתי פוסט באותו הנושא בדיוק בבלוג שלי
https://sigalnitsan.wordpress.com/
מוזמנים להיכנס לקרוא
באותו עניין, ארה'ב רוצה שהאפריקאיים ישארו עבדים, לכן פוצצה להם את הלווין שאמור היה להביא ל 14 מדינות את הפייסבוק.
היא לא רוצה שהם יפתחו מודעות כולשהיא וישארו אפריקאיים. זה האינטרס שלה.
למדו לקח מארצות ערב שהתקוממו בגלל הקידמה הזאת.
הרס הלוויין הוא לטובת ביטחון ישראל/כנראה שביטחון המדינה קודם לעסקים.
"האם מדינת ישראל תישאר בלי לוויני תקשורת בבעלות ישראלית?"
http://www.israeldefense.co.il/he/content/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%AA%D7%99%D7%A9%D7%90%D7%A8-%D7%91%D7%9C%D7%99-%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%91%D7%91%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%AA
שמים את הילדים משבע וחצי בבוקר עד ארבע וחצי במחסני ילדים משופרים לישראלים, כשאנחנו מבלים כל בוקר בפקקים ובעבודה יותר מעשר שעות.
מה יקרה אם נעבוד 5 או 6 שעות ביום?
האבטלה תרד כיוון שיהיה צורך ביותר משרות,
הילדים יקבלו הורים, נפתח יכולות אחרות בכל אחד מאיתנו, נחיה בפחות סטרס נפשי, נצחק יותר, נחיה נכון יותר. בראיה רחבה המדינה תרוויח יותר לטווח ארוך.
6 ימי ראשון מתנה בשנה שהמדינה נותנת בקרוב לעבדי ישראל, זה פיילוט בשביל לראות איך אנחנו מבזבזים יותר ביום החופשי הזה, להעשיר את קופת המדינה עוד.
אל תטעו בכך. זה לא בשביל לדאוג למנוחתנו.
למעשה המדינה לעולם לא תקצר את שעות העבדות היומית שלנו. כמו שלעולם לא תקל בהכנסות ממיסי הנדלן והרכב.
אני בר מזל שעובד משרה חלקית היום וחי טוב כלכלית עם זה. לאחר שנים של עבודה במשרה מלאה כמו הרוב המוחלט.
את השינוי הזה אני מאחל לכולם. כואב לי על החיים שמקומות העבודה הללו גזלו לי בעבר.
אין לאנשים מושג כמה נכון וצודק זה לחיות יותר ולעבוד פחות.
גם אם יש את אלו שמספרים ומאמינים שהם ממש אוהבים את העבודה שלהם. הם פשוט לא יודעים אחרת..
הבן אדם זה לימון שנסחט עד קצה היכולת על ידי מסחטה יעילה ואימתנית שנקראת מדינה.
כך זה עם כל הלימונים שבארגז.
יש כאלו שלא נמצאים שם. וטוב להם.באמת.
דבר ראשון, קראתי את ״ההיסטוריה של המהירות״, בהחלט נקודת ראייה מענינת וגם כיף לקרוא. ממליץ בחום .
דבר שני, אפשר לחלק את האנשים לשני סוגים: מכווני מטרה ומכווני שיטה.
מכוון מטרה זה מישהו שרוצה להשיג משהו גדול שהסיכוי להגיע לשם קטנים (אני רוצה לעשות אקזיט ענק או להופיע ולזכות מקום ראשון ב״אח הגדול״).
מכוון שיטה זה מישהו שמחפש ״נצחונות קטנים״ שמקדמים אותו קצת קדימה (אני כל הזמן אנסה להקים עסק מהצד , כל עוד אני לומד אני מצליח בלי קשר להצלחה או כשלון העסק)
מכוון המטרה נמצא במצב כרוני של כשלון מתמיד עד הפריצה הגדולה. מכוון השיטה בדרכ נמצא במצב של הצלחה
תחשבו על זה
מה שאמרת, שחרורון, מתאים יותר לדעתי (הדגש הוא על לדעתי) לסוג של מצבי תודעה ולא סוג של אנשים. לדעתי, רוב האנשים בתחילת דרכם חולמים להשתלט על העולם. כשזה "לא עולה בידם" כמו שאומרים, הנבונים יותר משנים גישה ומתמקדים בדברים קטנים יותר ופחות מגלומנים. והסוג המסתגל פחות – מה חבל…
מזכיר לי את המשפט: "יש שני סוגי אנשים בעולם: אלה שמחלקים את האנשים לשתי קטגוריות, ואלה שלא!"
קצת יותר לעניין…
שחרורון, אני מסכים עם הגישה שהצגת במשפט האחרון שלך, אך לא ממש רואה הבדל במהות בין "הצלחה גדולה" ל-"הצלחות קטנות", (חוץ מהתוצאה כמובן:), נראה לי שחלוקה כזו מתייחסת לשני סוגים של מכווני מטרה.
לפי הדוגמה שנתת, הסוג שקראת לו "מכווני שיטה" פשוט ניגש להגשמת מטרות אלו בצורה שונה.
זה שממשיך לנסות להקים עסק עדיין מכוון למטרה "להקים עסק", הוא פשוט לא מוותר.
זה שאומר לעצמו שכל עוד הוא לומד הוא מצליח, מציב לעצמו מטרה של "ללמוד" ו/או רואה בכשלון הנוכחי מדרגה נוספת בדרך להשגת המטרה.
זה שמחפש נצחונות קטנים פשוט מציב לעצמו מטרות יותר מציאותיות, או מחלק את המטרה הגדולה ליעדי ביניים.
טכניקת "פירוק חלום גדול ליעדים קטנים יותר", או כפי שקראת לה "הצלחות קטנות", מאפשרת יותר רגעים של הצלחה, וכשלון קטן אינו מייאש כמו כשלון גדול, אך עדיין מדובר במרדף מתמיד אחרי מטרה כלשהי.
נראה לי שחלוקה יותר מהותית אינה לטקטיקות שונות, אלא לראייה שונה של אותה סיטואציה.
שני אנשים עשויים לבחור באותן טקטיקות ולבצע את אותן פעולות בדיוק, אך אחד מהם יחיה בתחושה כמעט תמידית של חוסר ואי הגשמה, כלומר: ה"ריצה" שלו נתפסת כמרדף אחרי אופק כלשהו וכל מעשיו הם אמצעי בלבד להשגת מטרה, (מה שקראת לו "מצב כרוני של כשלון מתמיד"), בעוד שהשני יחווה שלווה ושביעות רצון ממצבו וימצא הנאה וסיפוק במעשים עצמם.
…מחשבות, מישהו?
🙂
במילה אחת וואו!
שמעתי הרבה פילוסופים אבל טרם ראיתי מישהו שיודע להיתפלסף ועדיין להצליח להגיע למסקנה.
אני די מסכים עם הנקודה של להיות טוב במה שאתה עושה, באופן כללי להיות טוב כולל את: להצליח יותר מאשר להיכשל וכמובן את הרעיון של לעשות עוד ועוד
ככל שאדם עושה ומצליח הוא נהינה מסיפוק של הצלחה – שזה הרבה.
היום יש לנו את ההתמקדות בתחום של הבינוניות.
ברמה הזו, יש יותר התרברבות מאשר עשייה והרבה אנשים מבעסים מהחיים.
אמיר היקר,
אולי לא שמת לב, אבל הנה גם אתה משתתף בדיון פילוסופי ומגיע למסקנות.
ברוך הבא,
🙂