אחד מהיסודות של טיסא, הסכם הסחר הגדול שישראל דנה עליו עכשיו מול למעלה מ-50 מדינות בעולם, הוא הסדר סכסוכי משקיע מדינה. לפי ההצעה של האיחוד האירופי בדיוני ההסכם, צוותים של "מומחי סחר" יפעלו כשופטים במחלוקות סביב השאלה האם מדינות הפרו את התחייבויותיהן לתאגידים. צוותים אלו יוכלו להחליט שהממשלות חייבות לשנות את החוקים, את המדיניות או את החלטותיהן הנוגעות למגוון רחב של שירותים. בהצעה האירופית לטיס"א לא יהיה מנגנון ערעור. התוצאה תהיה למעשה ביטול הפיקוח על צוותי המומחים הבוררים. זו אותה גברת ISDS בשינוי אדרת, מסלול עם שטיח אדום לתאגידים לעקיפת בתי המשפט המקומיים ולאכיפת השליטה שלהם על המוסדות הלאומיים.
מנגנון ISDS מאפשר לתאגידים זרים לתבוע את הממשלות המארחות בגין גרימה לכאורה של הפסדים כתוצאה משינויים במדיניות או שינויים רגולטוריים המצמצמים את הרווחיות הקיימת או הצפויה של השקעותיהם. התביעות נדונות בטריבונל בינלאומי מחוץ לגבולות המדינה הנתבעת. במסגרת ההסדר אין ביקורת שיפוטית על הטריבונל, ההחלטות שלו הן סופיות ומחייבות את המדינות, וכוללות קנסות ענק שיכולים להביא לפשיטת רגל של המדינות הנתבעות. כתוצאה מכך, הטריבונלים יכולים, למעשה, למנוע חקיקה ולבטל את הריבונות של בתי המחוקקים והפרלמנטים ואת הפסיקה של בתי משפט עליונים. לא מדובר בתרחיש אימים מופרך – תהליכים משפטיים כאלה כבר התרחשו בפועל ומדינות, כמו קנדה למשל, נכוו מהם קשות.
מנגנון ISDS הופעל וניתן להפעילו, גם כאשר הכללים אינם מפלים את המשקיע הזר, או כאשר הרווחים הקיימים ו/או הצפויים נובעים מפעילות הגורמת נזק לציבור. זו הסיבה ששיטת ISDS היא זריקת מרץ למשקיעים זרים לפעול על חשבון העסקים המקומיים והאינטרס הציבורי. בISDS יש הרבה מאד כסף – מדינה נתבעת יכולה לחטוף קנסות של מאות רבות של מיליוני דולרים, ואיפה שיש כסף, יש גם כמובן משקיעים.
בשנים האחרונות אפשר לזהות שמערכת ISDS פתחה הזדמנויות חדשות לפעילות פיננסית ספקולטיבית. הוראות ISDS בהסכמי סחר חופשי והסכמים אחרים סיפקו יותר ויותר 'הזדמנות השקעה' באמצעות ספקולציות על תביעות ועל כפיית תשלומים על ממשלות זרות, ומשלמי המסים. ספקולנטים פיננסיים רוכשים כיום תאגידים שנחשבים כבעלי יכולת לתבוע תביעות ISDS שניתן לזכות בהן. לעיתים הם יעשו זאת באמצעות חברות קש או שלדים בורסאיים.
קרנות גידור ופירמות פרטיות מסוימות אפילו מממנות תביעות ISDS כצדדים שלישיים, כאשר התביעה עצמה היא סיבת הקיום של השקעות כאלה. "מימונים צד שלישי" מסוג זה מתרחבים במהירות, מאחר וכבר הוכחו כרווחיים מאוד. המימון מקטין את עלויות התביעה וההתדיינות של התאגידים עצמם. הדבר מקל עליהם, ובכך מעודד אותם להגיש תביעות במסגרת הסדר סכסוכי משקיע מדינה. יתרה מזאת, תאגידים זרים אינם צריכים במקרה של ISDS להכריז על קבלת מימון של צד שלישי.
באופן לא מפתיע, תעשיית המימון של ה- ISDS פורחת כאשר סוגים שונים של משקיעים נמשכים לתביעות אלו, תוך התייחסות אליהם כנכסים ספקולטיביים. המועצה הבינלאומית לבוררות מסחרית (The International Council for Commercial Arbitration) מעריכה כי לפחות 60 אחוז מהתאגידים השוקלים תביעת ISDS בדקו אפשרות למימון צד שלישי לפני שהמשיכו בתהליך. חברות מימון מספקות ללקוחותיהם חבילות ליטיגציה, שמייעצות אילו אמנות בינלאומיות כדאי לנצל, איזה משרדי עורכי דין להעסיק, ואפילו איזה מבין הבוררים מועדפים?
בעוד שמחזיקי אגרות חוב של תאגידים הפועלים במדינות זרות, אינם מפתחים יכולות ייצור או מוכרים שירותים במדינה המארחת, גם הם יכולים לפנות לבוררות ISDS כדי למקסם את התשואות על רכישות אגרות החוב שלהם. כך, מחזיקי איגרות חוב שאיבדו מערכן, יכולים להשתמש במנגנון ISDS כדי לתבוע פיצויים ממדינות, ובכך לעודד אופציה חדשה להשקעה ספקולטיבית עבור 'אוכלי נבלות פיננסיים' – (‘Vulture Investors’). בצורה זו, שיטת ISDS מאפשרת גם ל'משקיעים' שיש להם עם קשר קטן, אם בכלל, להשקעה הראשונית ש'נפגעה' לכאורה, ליהנות כלכלית מתביעת ISDS.
לטענת התומכים בשיטת ISDS, תוצאות התביעות אינן ברורות, כאשר תאגידים זרים זוכים רק ברבע מהתביעות שהם יוזמים. אלא ששיעור זה אינו כולל הסדרי טיעון, הסדרים מוסכמים לפני שהליכי הבוררות מסתיימים, והסדרים בהם התאגידים הזרים השיגו רווחים עצומים. בוררות ה- ISDS מושכת מאוד, ואפילו מפתה למשקיעים זרים, שלא היו מעזים לתבוע תביעות כאלו בבתי משפט לאומיים של המדינה הנתבעת ובהתאם לחוקים המקומיים.
המשקיעים בתביעות ISDS ערים לכך שהממשלות והמדינות הפגיעות ביותר לתביעות אלו הן בדרך כלל אלה שכבר בבעיות. לדוגמה, כאשר מדינה פונה לצעדי חירום כלכליים כדי להגן על אזרחיה, המשקיעים יכולים לטעון בקלות כי צעדים אלו מערערים הסכמים בינלאומיים שנחתמו מול התאגידים. הגשת תביעות ISDS פוגעת בדרך כלל, בדירוג האשראי של המדינה, מכלה את עלויות גיוסי ההון שלה ומערערת את יכולתה למשוך השקעות.
אמנון פורטוגלי הוא חוקר הסכמי סחר בינלאומיים במרכז חזן במכון ון-ליר
נכסי נדלן, זהב פיזי, ביטקוין ומטבעות קריפטו חלופיים עם פוטנציאל – בסדר הזה – ובלי להחזיק פיאט, רק למטרת התנהלות יום יומית, שימשיכו עם מלחמת המטבעות שימשיכו לדלל שיתפוצצו!!!
לידיעת שחרורון, שמות של כלכלנים זוכי פרס נובל מהאסכולת השוק החופשי והליברטריאניזם שתמכו ותומכים בחלוקת קצבה אוניברסאלית, אציין כאן שמות: פרופ' מילטון פרידמן – כסף הליקופטר, פרופ' אירווינג פישר הכלכלן החשוב של שנות השלושים, ובימינו העיתונאי הכלכלי ביל סטיל שהוא גם ליברטריאן מובהק.
תודה על סקירת הנתונים המרתקת, אנסה לבדוק את הנתונים הנמסרים כאן. זה לא נעים לקרוא את הדברים הללו אבל אין צורך בהפחדה הספציפית הזו. יש דברים הרבה יותר מפחידים כמו למשל הריסת כל אמצעי ייצור המזון והתעשייה הבסיסית כך שבמקרי משבר ה"מדינה" תגלה לחרדת תושביה כי אי אפשר לאכול כסף.הם חושבים שיוכלו למסות מדינות עשירות לפי העיקרון של טילטול הצרכן לגריפת כל השקלים הנופלים ממנו אולם המדינות כולן בלי יוצאת מן הכלל על סף קריסה כלכלית ולא משנה לי בכלל מה אומרים דוחות האשראי השקריים. את המצב בישראל אני מכירה היטב. כסף שלא שווה את ערכו מנהל שוק של דמיונות. את המצב האמיתי יכולים לספק הנתונים על הצלבת רכישת המזון מול הצלבת הלוואות יקרות ריבית. נתונים על מספר בתי עסק נסגרים ומספר שכונות העסקים אשר התמוטטו עקב פשיעה וגביית דמי חסות {הוצעה לי השבוע חנות ב500 ש לחודש באיזור בו יש סיכוי שיירו בי וזה כאן בישראל} ונתונים על ענפי הרווח הראשיים מול מידת יציבותם.
כבר היתה השתלטות פיננסית על כל שוקי ארצות הברית לאחר משבר 2008, הרי ברור כי פועלת שיטה מאחורי ה"הצלה" הכלכלית שאף אחד לא הצליח להבין מי עומד מאחוריה ומי מימן. זהו תהליך אשר "מוכר" את הצרכן, הנאנק בתחתית שרשרת המזון לאיילי הון המתעשרים באופן לא הגיוני – תהליך ה"בוזזים" אותו הפליאה לתאר הפילוסופית איין ראנד אשר זיהתה את חולשת הקפיטליזם כבר בשנות ה30 טרם מלחמת העולם האיומה השניה. {והיא ידעה על מה היא מדברת כי ברחה מקומוניזם עושק}
המראות אשר ראינו במשבר הכלכלי בארצות הברית ובאירופה – אנשים רעבים ללא מזון – לא יחזרו על עצמם, לא בגלל מובילי המדיניות הפועלים באותו הגיון כמו פקידי הברון רוטשילד בתחילת המאה ה19 – לא רואים כלום חוץ מרווחתם האישית גם כשהעסק קורס…
אני מרגישה כי לאחר שהעבירו את בוני הארץ לבתי אבות, תוך פירוק כל הידע והשפע אשר בנו לטובת תעשייה אלקטרונית אשר עם הורדת מתג תתגלה כאוסף של פלסטיקים ומתכות חסרות תועלת, ואשר היום עיקר הכלכלה שהן מייצרות זו מערכת ריגול מתוחכמת ומטרתה שליטה בהמונים – אני מרגישה כי צו השעה ללמד אנשים לייצר מזון בעצמם.
השפע הנפלא הזה שבו שווקים עתירי ידע ושופעי מזון מכל הארצות מותקף באופן יומיומי על ידי חוקים ותקנות אותם קובעים אנשים אשר אינם יודעים ואינם מסוגלים לייצר דבר – אך הם גורפים הון על ידי שימוש באמצעי תקשורת המונים, מדיה מתוחכמת – שיום אחד פשוט תיכבה. מכירים את הסיפור ההולנדי על הילד ששמר על מחסום המים????
למשתמש אנונימי :
צריך להיות בור/שטוף מוח/מבולבל/כל אפשרות שתבחר כדי לנתק את משבר 2008 מהקפיטלזם שלצורך הדיון אתה מעדיף לתארו בשמו היפה והטהור "השוק החופשי".הבעיה היא שבעולמנו האמיתי ה"שוק החופשי הינו . תפיסת עולם של "תפוס ככל יכולתך וכספך (שכמובן כלל לא משנה מהיכן הבאת אותו). האם את משבר 2008 גרמו: מארכס+אנגלס?,טוני בלייר? א.ד.גורדון ? ומי מקרב טייקוני העל גרם להיחלצות (הזמנית לדעתי) מהמשבר. מותר לחשוב שברוסיה הוכח שקומוניזם זאת קטסטרופה כלכלית ושאר "הוכחות" ל"הצלחת השוק החופשי" מול מבקריו.(רוסיה לא הייתה אפילו לדקה קומוניסטית,אבל אכן היא נכשלה כלכלית הן תחת השלטון הקודם והן עכשיו תחת שלטון נוטה מאד לקפיטליזם) ובכלל סביר להניח שלאדם כפרט ובמיוחד בהתארגנותו הציבורית קשה עד בלתי ניתן למצוא שיטה כלכלית אחת שהיא גם צודקת,גם יעילה וגם ממקסמת את הרצונות של כולם בו זמנית. אבל מכאן ועד לנכתב בחלק מהתגובות ,רחוקה מאד הדרך.
משבר 2008 הוא תוצאה של מדניוצ ממשלת ארהב משנות התשעים , מימי קלינטון (האנס לא מחרחרת המלחמה).
הממשלה עודדה גופי ממשלתיים למחצה (כמו פראנקי מיי) לתת הלואות גדולות יותר לאנשים עם פחות בטוחות.
לאחר עשור נגרמה עליה מאסיבית במחירים ומשכנתאות נתנו לנינג׳ות (ninja=no income no job)
אגב, זה מצב זהה למה שקורה בעולם הלואת הסטודנטים, הממשלה ״ערבה״ להלואות, מה שגרם לחלוקת הלוואה לכל דורש ועלייה מאסיבית בדמי הלימוד
כמו שאתה רואה, אין שום קשר לשוק חופשי
לגבי בריהמ. סוציאליזם הוא חלוקה מחדש של ההון באופן כפוי (איומי רובה). קומוניזם הוא מימוש של סוציאליזם בו הממשלה מחלקת את ההון מחדש ע״י השתלטות על רוב אמצעי היצור (באופן כפוי כמובן).
לפי ההגדרה הזאת ברוהמ הייתה בהחלטת קומוניסטית. אפשר לדבר על הגדרות אחרות אםאתה רוצה
לערן.
יפה שאתה גם נותן במה רחבה לכל מיני דעות ,מהן הזויות/חסרות יושר אנ' מינמלי וכו' ואף טורח לנסות ולהסביר להוגי העל שמביאים אותם לידיעתנו בלשון ביבים,התלהמויות וגסויות, את הכשלים החשיבתיים והמעשיים של הגותם ,אבל למה עד אין סוף ובחזרה שבועית מטמטמת.
הבנו ,הסוציאליזם הוא אם כל הרוע והגזל עלי אדמות (כולל כמובן כל מה שאי פעם היה בסביבתו ההגותית,הפוליטית והיישומית חברתית,בקיצור משודיה של אולף פלמה ,דרך הניו-דיל ועד מהפכת התרבות הסינית) אבל דחילק למה שלא תחייב את השחרחרונים והרבנים לבית דוד, למנהם להסביר ביושר ובפשטות איך בדיוק היו פותרים את משברי הקפיטליזם (29,2008 וכו') ע"י היד הנעלמה,כוחות השוק ושאר ססמאות שכל כולן שקר מוסרי והלבנת גזל בשם איזה תורת עליונות מדומיינת ,פעם פסאודו דתית,פעם "טבעית" ופעם סתם כוחנית. נכון שיש הרבה עיוותים בכל שיטה כלכלית ואפילו באוטופיות שמבינהן ניתן להגיע מהר לסתירות אבל להצדיק תפיסת עולם הטוענת שמי שהביא כסף (כמובן ללא שום קשר למקורותיו שבד"כ נלקח-נגזל(כך או אחרת) ממישהו אחר זכאי להשתלט על נכסים לאומיים בשם "רווחת העם" זה פחות או יותר בשפת התנ"ך "(בשביל הרב שבנינו) "הרצחת וגם ירשת".
שבת שלום
החזרה השבועית ה״מטומטמת״ מגיעה כאיזון אחרי חזרה שבועית על עקרון סוצאליסטי זה אחר , ודחיפת אגנדה קומוניסטית הרסנית
(למשל: חלוקת כסף לכולם והשמדת הכלכלה)
חוץ מזה, למשבר 2008 אין שום קשר לשוק חופשי. אבל אני לא רוצה לבלבל אותך עם עובדות
רק 2 תיקונים היסטורים קטנים:
1. הקומוניסטים לא חילקו כסף לכולם אלא רק למי שעבד.
2. עקרון חלוקת כסף לאזרחים הומצא על ידי כלכלנים קפיטליסטים מובהקים מאסכולת שיקאגו בראשית המאה הקודמת, ומובלת עד היום על ידי כלכלנים ליברלים וליברטיאנים.
1. הקומוניסטים לא חילקו כלום לאף אחד כי אחרי כמה שנים לא היה מה לחלק כי הם יצרו סביבה עוינת לכל מי שהיה מיצר משהו. בונצואלה חילקו שירותים בחינם עד שנגמר הכסף והאזרחים נאלצים לצוד חולדות לארוחת ערב
2. מי? תן לי שם של ליברטאן (או ליבראל קלאסי) אחד שתומך בהכנסה בסיסית בטוחה.
1. זה מה שאמרתי – שזה לא קומוניזם. אם אתה מזכיר את ונצואלה באותה נשימה עם חלוקת כסף אז עשה טובה שחרורון אני מרגיש שאנחנו נעים בלופ אינסופי שבו אני כותב לך משהו ואתה מתעלם. בונצואלה היה היפראינפלציה. מנגנון של חלוקת כסף ימנע מצב אינפלציוני – אם אתה לא מבין איך? תחזור להתכתבויות הקודמות שלנו. התעייפתי מלהסביר.
2. כנס לפורום של ליברטיאנים ושאל אותם מה דעתם לחלק כסף במקום הקצבאות הקיימות ותחזור אלי עם דעתם. תוכל גם להכנס לקרא את ההיסטוריה של חלוקת כסף לאזרחים באתר פוזיטיב מאני – תמצא שם רשימה ארוכה של כלכלנים מאסכולת שיקאגו התומכים ברעיון כולל מילטון פרידמן.
אגב הארגון הקומוניסטי קרן המטבע הבינלאומית ביצע סימולציה באוגוסט 2012 מה יקרה אם יתחילו לחלק כסף לאזרחים. התוצאות היו: אינפלציה אפס. עליה בתלג ב10٪. הקטנה משמעותית בחובות המדינה והאזרחים. וירידה דרמטית במחזויריות הגאות והשפל בכלכלה.
חפש chicago plan imf ותגיע לזה
1. אני חושב שאנחנו צריכים לקחת צעד ארוחה ולהסכים על ההגדרה של קומוניזם, אחרת באמת אנחנו בלופ אין סופי.
הנה ההגדרה שאני מציע אבל אשמח לשמוע את שלך, אני בטוח שנוכל להסכים על משהו: ״קומוניזם הוא מצב בו הממשלה מבצעת חלוקה כפויה של ההון עי השתלטות על אמצעי יצור ושירותים. ״
2. שניים יכולים לשחק במשחק ה״לא טיעון״ הנה: נכנסתי לפורןמים של ליברטרנים, הם לא תומכים בזה (אנחה).
מילטון פרידמן טען שהתערבות הממשלה היא מה שגרמה לשפל הגדול להמשך עשור במקום חודשים, וקרא להמנעות מהתערבות ממשלתית. אני חושב שזה כולל את ההתערבות הממשלתית המאסיבית ביותר בהסטוריה: חלוקת כסף לכולם.
3. כמובן הimf טוען שחלוקת כסף לכןלם זה מעולה. גם cnn ערך סימולציות וטען שהילארי תזכה בבחירות. המשותף לשני הגופים האלו הוא שלשניהם יש אגנדה ברורה אןתה הם משרתים. מזכיר קצת את המדענים שממנו עי חברות טבק ומצאו , במחקר מדעי,שעישון מועיל לבריאות
לא מספיק עושקים אותנו מבית
חברות מקומיות שמקבלות הקלות מס לא הגיוניות ומנצלות משאבים ציבוריים להגדלת הרווח האישי של בעליהן אנחנו צריכים לתת פתח ללויתנים לשחות כאן???
אין מקום ללויתנים בבריכה הישראלית!
מצטערים גם ככה חנוק כאן
ממליץ לעיין ולהשאיר הצעות פה, אני חושב שהבחור ממש מתאים לאתר הכלכלה האמיתית
הצעת חוק ההחברה – טיוטה ראשונה
https://observpost.wordpress.com/2017/04/25/socialization_law_1/#comments
ושכחתי לצטט את משפט המחץ שקראתי מאחר הפוסטים באתר הזה:
"חוק התוצאות הבלתי צפויות"… אז הנה אחד. נדחוף אותו עמוק, ונחתום.
אני חושב שזה הסדר מצוין ואפילו מתבקש.
אם מדינה כלשהי (לא חשוב איזו) חותמת על הסכם עם תאגיד, והאחרון משקיע עשרות מיליוני דולרים ב… לא חשוב מה, נגיד – חיפוש גז בחופי הים של אותו מדינה.
ונגיד אחרי שהגז נמצא, פתאם קמים כל מיני פוליטקאים בחסות ארגונים סוציאליסטים חזירים ואחרים, ונזכרים שהגז ששכב מתחת לאדמה בים מאות מיליוני שנים ואף אחד לא הצליח למצוא אותו עד עכשיו – הוא "שלהם"!
ואז המדינה מחליטה לשנות את חוקי המשחק רטרואקטיבית… פתאם המיסוי משתנה והתמלוגים תופחים ו(כמעט) כולם מרוצים ומאושרים. "למה שהתאגיד החזירי הזה ירוויח מליונים על חשבוננו?" – למה? ככה! כי ככה סוכם *לפני* שהתחילו לחפש ולפני ששפכו לים עשרות מליוני דולרים.
חברה, תאגיד או *מדינה* – כמו כל אדם פרטי צריכה לכבד את ההסכמים שעליה היא חותמת. נקודה.
לא להתחבא מאחורי בית המחוקקים או בית המשפט או בית בושת אחר כשפתאם תנאי המשחק לא מתאימים לה.
את כל זה צריך לחשב מראש – ואם מדינה לא תעמוד בתנאים שסוכמו איתה יש בית דין מיוחד לבוררות בעניינים אלו.
רעיון מצוין!
אולי כדאי לחשוב מה הביא למצב הזה מלכתחילה? למה שנחתום על ההסכם הזה אם הוא כ"כ רע?
(רמז: כי אם לא, לא יגיעו השקעות ולא יעזו איתנו עסקים ארוכי טווח במיוחד אחרי התרגיל המסריח עם תשובה ונובל).
מה שאתה אומר בעצם שאסור למדינה לשנות את מדיניות המס שלה אף פעם. אסור לה להגן על אזרחיה מפני זיהום סביבתי, אסור לה לקבוע מדיניות כלכלית והיא צריכה מעכשיו והלאה להקפיא את כל הרגולציות שהיא מטילה. לעומת זאת חברה או תאגיד יוכלו להתנהל ללא סיכונים בתוך המדינה גם אם ירמסו זכויות אזרח ויתעלמו מחייו התקינים והבריאים של הציבור. אני לא מבין מה הבעיה להמשיך במתכונת הנוכחית שבמידה שהתאגיד מרגיש מקופח כתוצאה מהחלטת מדינה (ויתכן באמת שהוא מקופח) – שיפנה לבית המשפט המקומי. אם התאגיד יחליט שהוא לא סומך על מערכת החוק באותה מדינה – שלא יעשה בה עסקים. למה צריך טריבונל בינלאומי שיעקוף את הדמוקרטיה?
ערן, מותר – וגם חובה – על המדינה לעשות כל מה שכתבת (לשנות מדיניות מס, להגן על אזרחים מזיהום, שמירה על זכויות האזרח וכו' וכו') – אבל היא חייבת לחשוב על כל הסעיפים האלו מראש ולהכניסם לחוזה שהיא חותמת עם התאגיד. לא לבוא למפרע ולהתבכיין "אכלו לי שתו לי".
התאגיד החיצוני לא יכול לסמוך על מערכת משפט מקומית, ואני לא מאשים אותו. גם בהם סוציאליסטים עם השקפת עולם "בעייתית" נקרא לזה ככל שזה נוגע לעסקים וזכויות החברות, ויתכן שיהססו להכות את היד המאכילה אותם.
>> התאגיד יחליט שהוא לא סומך על מערכת החוק באותה מדינה – שלא יעשה בה עסקים.
זה בדיוק המשמעות של הסכם טיסא, לא? התאגיד באמת לא יעשה במדינה כזו עסקים כי הוא לא סומך על פוליטקאים יותר ממני וממך, וגם לא על מערכת המשפט המקומית. אז אם המדינה כ"כ רוצה את העסקים האלו, שתתכבד ותחתום. לא טוב לך? אז יום טוב לך.
אתה טוען שהמדינה חייבת להכניס לחוזה עם התאגיד סעיף שהרגולציה שמוטלת עליו יכולה להשתנות – זה שקול לזה שהמדינה תחתום עם כל אזרחיה חוזה שהיא יכולה לעצור אותם אם ירצחו. הרי ברור מאליו שתאגיד שעושה פה עסקים כפוף לחוקי המדינה וחוקי המדינה מאפשרים לה לשנות מיסים ורגולציות. עכשיו התאגידים מבקשים דרך הסכמי הסחר לשנות את המשוואה ולהיות מעל החוק ומעל האזרחים כי אז לאזרחי ישראל ולחברות הישראליות אפשר יהיה לשנות רגולציות ולתאגידים זרים לא.
זה נכון אגב שלתאגידים נוח שיהיה להם בית משפט משלהם שיהיה בגדר של "או שאתה מצטרף אליו או שאף אחד לא יסחור איתך". אבל פה יש תפקיד לאזרחים להתנגד להסכמים אלה – אם מספיק מדינות לא ירצו בזה (ראה את ההתנגדות הכלל עולמית שקיימת במיוחד באירופה וארה"ב לTTIP ,TTP ,נפטא) – זה לא יקרה.
תשמע, ברור שאין שום בעיה שתהיה התאגדות של מדינות שתסרב לחתום על ההסכם ותשלח את התאגידים לעשות עסקים עם זימבבואה. למרות שאני חושב שבאקלים הפוליטי שנוצר והלחץ "ה(סוציאל) דמוקרטי" לשדידת תאגידים מזכויותיהם – שלא לדבר על הלאמה – יש מקום להסכם מסוג זה עם בית דין ייעודי לבוררות בעניינים אלו.
אני חושב שהתאגדות מדינות ע"מ לשפר את תנאי ההסכם ולהגדיר בצורה יותר ברורה מה כן ומה לא נתון לענייני בוררות (זיהום, איכות חיים, פגיעה אחרת באזרחים וכד' – מחוץ לתחום!) ישרת את המדינות בצורה טובה יותר מאשר חרם מוחלט, אבל אני לא קובע כמובן…
לגבי החלק הראשון בהערתך, ענייני מיסוי ורגולציה צריכים בהחלט להכנס לחוזה עם תאגיד, שהרי כל השקעה של האחרון (ומדובר על השקעות של מאות מיליונים במקרים מסויימים) מטרתה בשורה התחתונה – רווח. ולעתים מדובר על הטווח הארוך מאד. שינויי מיסוי ורגולציה עלולים להפוך את הקערה על פיה ולהוריד את ההשקעה לטימיון.
ולכן, אין קשר בין יחס מדינה לאזרחיה לבין קשר עסקי שבין מדינה לתאגיד, והניסיון לכרוך אותם יחד, הוא בעיני נאיבי במידה רבה, ואני מתבטא בכבוד…
לא ברור לי למה אתה טוען שאין קשר בין יחס מדינה לאזרחיה לבין קשר עסקי שבין מדינה לתאגיד. מטרת התאגיד כמו ששאתה טוען היא אכן להרויח – האם אתה רומז פה שמטרת האזרח היא להפסיד? קח למשל את מיסוי דירה שלישית של כחלון (לא נכנס כרגע לעניין אם זה טוב או רע) – האם אזרחים שפוגעים במקור ההכנסה שלהם (לעיתים לטווח ארוך שכן זה מקור הכנסה שבנו עליו ליום פרישתם מהעבודה ועד יום מותם) פחות חשובים מרווחי תאגיד? האם במקרה זה המס לא הופך את הקערה על פיה ומוריד את ההשקעה של בעלי הדירות לטימיון?
לגבי הערתך "שבאקלים הפוליטי שנוצר והלחץ “ה(סוציאל) דמוקרטי” לשדידת תאגידים מזכויותיהם" -> זו ידידי, רבי דוד, מהותה של דמוקרטיה – לטוב ולרע. אם רוב הציבור רוצה יותר סוציאליזם, אז בדמוקרטיה הפוליטיקאים אמורים לשקף את רצון העם ולתת לו יותר סוציאליזם, כן גם אם זה בא על חשבון התאגידים וגם אם לדעתך כדעת מיעוט זה אסון. אתה טוען שהפוליטיקאים בניגוד לדעת הרוב צריכים להשכב מתחת לגלגלים בשביל להגן על התאגידים – אם ככה – אז אולי נוותר על הבחירות אם גם ככה הנבחרים פועלים ההפך מרצון העם.
שאדם פרטי מקבל החלטה הוא נושא באחריות למעשיו
שאדם בוחר להצטרף לארגון או לרכוש מניות בחברה הוא מסכים באופן מפורש לדרך שבהם יתקבלו החלטות ולצורת האחריות האישית שלו
במקרה של מדינה, הפוליטיקאים לא מיצגים אף אחד מלבד את עצמם (כי יצוג זה דבר ולנטרי ואף אחד לא נתן את הסכמתו). הבעיה היא שנוצר הפרדה בין מעשים ותוצאות. המושל עושה משהו, והנתינים מחוייבים לשלם.
דוגמא: ההסכם הבזיוני שמוצג בכתבה. אף אדם פרטי או תאגיד לא היה חותם על הסכם כזה (כלומר לוקח את המחויובות שהממשלה לוקחת ״בשם״ האזרחים)
ערן, אנסה לענות לגבי ההבדל שבין קשר מדינה-אזרח וקשר מדינה-תאגיד: הקשר בין מדינה לאזרחיה הוא קשר כפוי. אף אחד לא שואל אותי אם אני רוצה לשלם מס הכנסה, או מס בריאות, ולקבל שירותים (תרתי משמע) מרופאים טרוטי עיניים במיון בית החולים הקרוב לאזור מגורי לכשחלילה אזדקק.
אין לי אלטרנטיבות. אלו זכויותי כאזרח ואלו חובותיי. זה המצב אם אני אוהב את זה אם לאו (ואני פחות אוהב את זה כמו שאתה מבין…)
הקשר עם תאגיד עסקי, הוא עסקי במהותו. התאגיד מביא את הכסף, הידע, הציוד, המומחים, שוכר עובדים מקומיים, רוכש ציוד מספקים מקומיים וכו' שזה בגדול טוב למדינה, אבל בסופו של תהליך הוא רוצה להרוויח! אם המדינה מסרבת להבין את העובדה הפשוטה הזו ולהציע בטוחות שלא ישדד רטרואקטיבית, התאגיד לא יעשה איתה עסקים. בניגוד לאזרח, הוא לא חייב.
לגבי מהות הדמוקרטיה… מצוין! רוב אזרחי המדינה מצביעים באופן דמוקרטי להלאמת רכוש התאגיד. זוהי דמוקרטיה במיטבה (אני פחות מתחבר לזה, לא חושב שדמקורטיה צריכה לכלול אפשרות לשדוד מישהו אחר בצורה כ"כ בוטה, יהיה מי שיהיה, אבל זה לא הנושא כרגע, אני זורם איתך שזוהי מהות הדמוקרטיה).
אז אם זוהי מהות הדמוקרטיה – זכותו של התאגיד, בטרם ישקיע את כספו – לנסות להגן על השקעתו באמצעות חתימה על הסכם עם המדינה שתגן עליו מפני ה"דמוקרטיה המפותחת" שלה 🙂
לא יודע, בעיני זה לגמרי לגיטימי.
רבי דוד
אתה מבלבל במוח עם השטויות שלך.
התאגיד מקבל עבדים חינם בזכות הממשלה, (בעקבות שלילת הטבע מנתיניו מראש) לכן טבעי שהממשלה תדאג לעבדיו ויתערב. כלומר העבדים הם אלה שדואגים פוליטית שהמשטר ידאג לצורכיהם.
מה שקורה היא שהתאגידים למדו אייך לשחד את הפוליטיקאים ככה שהמשטר עושה הכל בשביל התאגיד עד ההפיכה החברתית הבא.
עוד טיעון קלסי דבילי של הקפיטל השטחי הנאיבי.
פרטי בני אנוש מתקבצים כחברה\מדינה בשביל דבר אחד, היא להגן על הזכויות שלהם ולשמור על חירותם. זה כל תפקידו של המשטר.
אין למשטר שום צדק לדאוג לאינטרס של התאגיד.
לתאגיד יש אינטרס צר של רווחים והוא אמור לשחק על פי כללי המשחק.
הוא לא יכול לשחד את אנשי המשטר ולמחרת לבכות שהמשטר מפריע לו.
שמרכזים הרבה כח במקום אחד, יהיו נסיונות בלתי פוסקים להשתלט עליו. זה הבעיה עם ממשלה (או לפחות ממשלה גדולה)
מדובר בפאשיזם קלאסי. חלק המחברים בקבוצת החמושים המכונה ״ממשלה״, מכרו את השליטה ברובה הממשלתי. הם עשו את זה באופן אנונימי ושלשלו את התמורה לכיסם הפרטי
הדרך היחידה למנוע את זה היא לצמצם את הממשלה, כדי שלא יהיה מה למכור לאף אחד. למשל: סגירת משרד המסחר. יצוא/יבוא/שירותים הוא הסכם פרטי ולא ענינה של הממשלה.
משתמש אנונימי (לא מזוהה),
אני מסכים איתך.
צריך לקחת את הכוח מפוליקאים בכך שסוגרים את משרדים ומבטלים הגבלות סחר/מכס.