כלכלנים בכירים ובראשם הנגידה קרנית פלוג מטיחים ביקורת חריפה בפוליטיקאים ותוהים מדוע לא מעלים את גיל הפרישה לנשים. האחרון שעשה את זה היה הכלכלן הראשי של משרד האוצר לשעבר, ד"ר מיכאל שראל במאמר דעה שפרסם בגלובס השבוע. שראל כינה את ההחלטה להשאיר את גיל הפרישה על כנו כ"פחדנות של הפוליטיקאים וגרירת-הרגליים הפוגעת קשה בציבור, ובמיוחד בצעירים".
במהלך המאמר פורש שראל שורה ארוכה של הסברים שמגבים לכאורה את הביקורת הקשה שלו. בין השאר הוא כותב שהדבר יפגע בגובה הקצבה שנקבל בעתיד. הוא מציין שהצעירים יצטרכו לשלם בעשורים הבאים הרבה יותר מסים ותשלומים לביטוח הלאומי, וכמובן הוא לא שוכח את הקלף המנצח של השאיפה ליצור שוויון בין המינים, רק שמבחינתו שוויון הוא שגיל הפרישה הנמוך של הנשים ישתווה לגיל הגבוה של הגברים ולא ההפך.
כל ההסברים האלה נכונים אבל יש איתן בעיה אחת גדולה. שראל מתעלם מהפיל הגדול בחדר: גיל הפרישה בשוק התעסוקה המודרני כבר מזמן לא רלבנטי לאזרח ולמעסיק. חלק גדול מאוכלוסית ישראל נפלט משוק העבודה הרבה לפני שהפנסיה נמצאת בכלל בתכניות שלו. אלה ברי המזל שמצליחים לשרוד בעבודה עד גיל זקנה, נאלצים במרבית המקרים להתפשר על שכר שספק אם משאיר להם מקום לשים כסף בצד. המעטים מתוכם שיצליחו לחסוך עד לגיל הפרישה מבלי שיאכלו את החסכונות עד תומם, יאלצו להסתפק בסכום זעום בשנים האחרונות לחייהם. אפשר להגיד שהנסיון להעלות את גיל הפרישה כפתרון לעלייה בתוחלת חיים מבלי לטפל בבעיית התעסוקה המודרנית, שקולה לנסיון לפתור מחלה סופנית על ידי שינוי הסטטוס הרפואי בתיק של החולה ל"בריא".
הפרדיגמה הכלכלית שמובילים תומכי העלאת גיל הפרישה סובלת מאותה פחדנות וגרירת רגליים שבהן הם מאשימים את הפוליטיקאים. מדובר בפחד להתמודד עם העובדה הפשוטה, שהמודל הפנסיוני שנלמד באקדמיה ומיושם בפועל כבר מזמן הפך למנותק מהמציאות. למעשה הכלכלנים והפוליטיקאים כאחד מנסים לפתור בעיה מודרנית של המאה ה-21 עם כלים פרימטיביים שהומצאו במאה ה-19. ממבט קצר בהיסטוריה מגלים שגיל הפרישה המודרני נוצר לראשונה כבר ב1889 בגרמניה, אז קבע הקאנצלר הגרמני אוטו פון ביסמרק את “חוק ביטוח הנכות והזקנה”. החוק קבע שאזרחים מעל גיל 70 שאינם עובדים יקבלו קצבה, שתמומן ממס שיגבה על עבודה. הגיל 70 נבחר כי זו היתה אז תוחלת החיים הממוצעת בגרמניה. בהמשך שונה החוק, גיל הפרישה ירד, תוחלת החיים עלתה וכך יצא שגם אנשים הבריאים בגופם ובנפשם קיבלו קצבה שמומנה על ידי הדורות הבאים. הבעיה שמאז החלת החוק בגרמניה לפני שתי מאות – העולם השתנה בתכלית אבל המודל הפנסיוני נשאר על בסיס אותם עקרונות. תוחלת החיים המשיכה לעלות בצורה דרמטית אבל הצורך בידיים עובדות והיכולת לחסוך ירדה.
מאז המאה ה-19 המין האנושי הגיע כבר לרמת קדמה כל כך גבוהה, שהטכנולוגיה יכולה כבר להחליף חלק גדול מאיתנו בעבודה ולגרום לנו לעבוד פחות. למעשה, היא כבר מחליפה ומדובר רק בתחילתו של תהליך דרמטי הרבה יותר. לפי מחקר של מכון טאוב, כמיליון עובדים בישראל נמצאים בסכנה ממשית לאבד בתוך 20 שנה את משרתם לטובת מכונות ומכשירים. הקדמה גם מאפשרת לנו לחיות בתקופה של שפע כל כך אדיר, עד כדי כך שהתחלנו כבר להשבית מוצרים במכוון כדי שנאלץ לקנות אותם מחדש, חקלאים נאלצים להשמיד ירקות ופירות בגלל עודף היצע, וחברות מזון ותרופות מקצרות במכוון את תאריך התפוגה של המוצרים שלהם.
תקופה כזו היא הזדמנות אדירה לפנות לעצמנו יותר זמן להיות עם המשפחה, להגשים תחביבים ולעסוק בדברים שאנחנו באמת אוהבים. במקום זאת אנחנו כפופים לחוקי כלכלה שאבד עליהם הכלח ועבודות לא מפרנסות, שמכלות כל שניה פנויה שנותרה לנו ומאלצות אותנו לשלוח את הילדים שלנו לגדול בגנים צפופים עד 4 ו5 בערב. על לעסוק באופן קבוע בדברים שאנחנו באמת אוהבים אין בכלל על מה לדבר. הפתרון המנותק של הכלכלנים לכל זה הוא שנמשיך לעבוד עוד שנים ועוד שעות באותם מקומות עבודה מיותרים. זה כמובן בתנאי שיהיה מעסיק צדיק שיסכים להסתכל עלינו בגיל מבוגר, בזמן שקיימות לו אלטרנטיבות אטרקטיביות יותר של דם צעיר יותר או טכנולוגיה שמתקדמת מאיתנו.
באירופה ובעולם ישנה מודעות גוברת לבעיה החברתית הזו. יותר ויותר מומחים מתחילים להפנים שהעלאת גיל הפרישה אפילו בתור פלסטר היא בעייתית. כבר היום עולות הצעות ומיזמים אמיצים שחותרים לבצע שינוי דרמטי בכל מערכת הרווחה. אחת התכניות מדברת על שינוי מודל הפנסיה הנוכחי ובמקומו יקבל כל אזרח ללא תנאי או בהתאם לרמות השכר שלו הכנסה בסיסית, קרי סכום כסף מסוים בכל חודש, שיבטיח לו חיי כבוד. בכך יוכל הציבור לנצל את הטכנולוגיה לצמצום שעות העבודה ובו זמנית לשמור על רמת החיים שהתרגל אליה. המימון להכנסה זו יכול להגיע מביטול כל תקציב הקצבאות הקיימות, דרך הבנק המרכזי שידפיס כסף ויעביר ישירות לאזרחים (במקום למערכת הפיננסית כפי שהוא עושה היום), ועד מיסוי ייעודי לצורך מימון הפרויקט.
על הנייר ברור לכולם שמהלכים מסוג זה יהיו לא פשוטים בכלל לביצוע על ידי הממשלות, אבל מצד שני הקבעון המחשבתי וטמינת הראש בחול של הפוליטיקאים והכלכלנים יובילו אותנו למשבר חברתי קשה בהרבה.
ככלל אני מסכים עם הכותב ועם הכתבה בנושא זה.
יש לי רק הערה אחת, לגבי האמירה "…הקדמה גם מאפשרת לנו לחיות בתקופה של שפע כל כך אדיר, עד כדי כך שהתחלנו כבר להשבית מוצרים במכוון כדי שנאלץ לקנות אותם מחדש, חקלאים נאלצים להשמיד ירקות ופירות בגלל עודף היצע, וחברות מזון ותרופות מקצרות במכוון את תאריך התפוגה של המוצרים שלהם.", והיא זו:
השפע והקדמה הטכנולוגית של זמננו מאופיינים בצריכה גבוהה של אנרגיה ומשאבים מתכלים ותלויים בהם לקיומם.
כוונתי לומר שהשפע הנוכחי מתאפשר הודות ל"סבסוד" שלו באמצעות מקורות אנרגיה מתכלים, כגון נפט, גז ופחם, ומשאבים אחרים מתכלים, כגון ים המלח ומאגרי מחצבים אחרים.
נכון להיום, (ולמאה השנים האחרונות בערך), סבסוד זה אינו מנוהל למען רווחת המין האנושי בצורה מקיימת*, ללא קשר לצורת הממשל או השיטה הכלכלית.
(*"מקיימת" = יציבה ומסתמכת על משאבים מתחדשים)
כך שבמקביל לצורך להתעדכן עם הזמנים ולפעול – חברתית וכלכלית – על פי המציאות היום, (לא זאת של 1889:), למען רווחת כל הפרטים בחברה האנושית ולסיפוק צרכיהם הבסיסיים כאן ועכשיו, אני רואה גם צורך להתכונן לזמנים הבאים עלינו לטובה ולשנות את הגישה – החברתית, הכלכלית וגם הטכנולוגית – כך שתאפשר את הקיום האנושי כשיפחתו מקורות אנרגיה אלו.
קיומנו המתמשך תלוי במידה רבה בצמצום ואף הפסקת הצריכה המופרזת שלנו והפגיעה במשאבים טבעיים, צריכה ישירה שלהם ופגיעה במשאבים מסויימים למען הפקת אחרים.
ההשבתה המתוכננת, קיצור תאריך התפוגה, השמדת תוצרת חקלאית באזור אחד של העולם כשבאזור אחר אנשים מתים מרעב… כל אלו הם סימפטומים, דוגמאות לבזבוז המשאבים שטבוע בשיטה הכלכלית השלטת היום.
יכול להיות שכל מה שדרוש הוא שינוי מספר חוקים קטן בנקודות אסטרטגיות במערכת, או אולי שינוי מערכתי מקיף ועמוק יותר.
אין לי תשובות ואין לי רצון לפתוח בוויכוח אידיאולוגי.
רק רציתי לשתף אתכם במחשבותיי ואולי לעורר בכם מחשבות ורעיונות לפתרונות.
כל שיפור קטן בהקשר האישי והמקומי שלוקח בחשבון גם את ההקשר הקהילתי, האזורי והגלובלי, הוא צעד בכיוון הנכון.
🙂
כלל נקוט אצלי – כלל שנרכש בשעות רבות של סרק – לא מתווכחים עם ליברטריאנים.
עולם האגדות הליברטריאני שאינו יכול להתקיים במקום שיש חברת א/נשים הוא עד כדי כך "טהור" שפשוט תמיד, אבל תמיד יתקיים הטיעון שלא קוימו כל התנאים למימוש גן העדן.
לפעמים אני תוהה אם ליברטריאניזם זו תורה או שזה מצב נפשי.
להלן קטע ששודר ברשת ב' של "קול ישראל" ב-15 באוקטובר 2011:
*כמה מחשבות בקצרה*
ומלה של ביקורת על האכסניה. בכירים כאן מרבים להסביר לנו שחלק מבעיותינו, כיחידים וכחברה נובע מהלהיטות שלנו לקנות ולרכוש עוד ועוד דברים שאיננו זקוקים להם, שנזרוק אותם כעבור זמן לא רב, ממש "אני קונה משמע אני קיים", בפראפראזה על "אני חושב משמע אני קיים". דעתי כדעת כל מי שמטיף להצטמצמות בצריכה מוגזמת.
אבל אז נגמרת התכנית ועוברים לפרסומות… ואלה, כידוע מכוונות להקטנת הצריכה. אז אולי יעשו מי שמוסמכים לכך ובסיום התכנית הזו, עוד מעט, לא יעברו לפרסומות.
עניין אחר לחלוטין הוא נסיון לבחון את הצו התרבותי "בזיעת אפיך תאכל לחם" שמתקיים מאז שאדם וחוה גורשו מגן העדן, כלומר שעלינו לעבוד בכדי להתפרנס ולהתקיים. בואו ונסתכל קדימה ואחורה.
יש כיום בעולם הרבה מאוד אנשים שאינם משתתפים ב"משחק הכלכלי", הם "שקופים" לכלכלנים של הזרם המרכזי בכלכלה. אנשים אלה חיים בעולם השלישי, בעיקר באפריקה וגם בדרום תל-אביב (כמו שמתואר בצורה אמיתית ומציקה בגליון האחרון של "ארץ אחרת").
התוצאה שבה אנשים נעשים שקופים נובעת משני תהליכים עיקריים. גידול אוכלוסית העולם והתיעלות תהליכי הייצור. לפני כמאתיים וחמישים שנה חיו בעולם 700 מיליון אנשים. בעוד שבועיים, ב31 באוקטובר נהיה שבעה מיליארד. ב-1750 רוב אוכלוסי העולם היו חקלאים שייצרו את מזונם ועוד קצת שהעבירו לאחרים, תמורת מוצרים כמו מחרשות שעשו הנפחים וגם תמורת מה שנתנו להם המלכים והכמרים. אז בערך החלה המהפכה התעשייתית שבעיקרה היא החלפת אנשים במכונות. עד לא מזמן התקיים איזון בין עלייה ברמת החיים של כלל האוכלוסיה (מי יותר ומי פחות), לבין כושר הייצור והתעסוקה (ייצרו בתים גדולים ומרווחים יותר, ספרים, מיקרוסקופים וגם טרקטורים). עדפים הופנו לייצור של תותחים, טנקים ומטוסי קרב שסייעו למתן את גידול האוכלוסיה.
הכוון שאליו התהליכים האלה מתנקזים הוא שהרבה מאוד אנשים ייעשו שקופים. הפתרון של המאה העשרים – שתי מלחמות עולם ועוד השמדות כאלה ואחרות – הוא לא משהו שהתרבות שלנו מאפשרת לנו לחיות איתו. הפתרון שימנע את ההשמדות יהיה חייב להיות ניתוק בין עבודה לפרנסה. יהיו אנשים שלא יעבדו בכל ימי חייהם והחברה תדאג לקיומם. זה יחייב שינוי תרבותי שקשה לראות אותו קורה, אבל הוא הכרחי. זה יחייב סוג כלשהו של שלטון חכמים עולמי. זה לא יקרה במנגנונים של השוק החפשי.
איאן מוריס מאוניברסיטת סטאנפורד תהה עד מתי ישלוט המערב בעולם. ספרו Why the West Rules (for now) מונה עובדות שחסידים שוטים של דת הליברטאניזם מתכחשים להן.
נתראה בסיבוב, כשסין תהפוך לכלכלה הגדולה בעולם.
האם איאן מוריס מאוניברסיטת סטאנפורד משקיע בסין ובמקומות שהוא טוען ישלטו בעולם?
אם התשובה היא לא, ספריו טובים לניגוב הישבן ותו לא. דיבור הוא זול. אקדמאים מתוגמלים על ״פרסומים״ אבל אף פעם לא נענשים אם ה״פרסום״ מתגלה כשטות מוחלטת או גורם לנזק למי שהשתמש ב״פרסום״ בעולם האמיתי
שחרורון, לתגובתך הקודמת, הסופיסט הוא אתה, בטענותיך שההגדרה לסוציאליזם/קומוניזם זה אלימות בלה בלה בלה, הרי איך אתה תמיד מוכיח זאת? ע"י הבאת הרוסים וכו כדוגמא. ההגדרה של קפיטליזם זה בעלות פרטית על אמצעי היצור ואילו סוציאליזם זו בעלות משותפת, אלו הגדרות שאי אפשר להתכווח עליהן והן לא עוסקות באידאלים דימיוניים שאפשר לטעון כך או אחרת. אלימות, שוק חופשי וכל הקשקושים האלה פשוט לא רלוונטים, קואופרטיבים רוצים כלכלת שוק וחופש מסחר והם לא דוגלים באלימות ולמרות זאת הם ללא שום ויכוח סוציאליסטים.
ולפוסט הזה כמו תמיד ינסו החזירים להסיט את הדיון לשאלה האם אדם לימד עצמו לחסוך, האם הוא עצלן, האם הוא טיפש וכו וכו, ז"א אין בכלל קשר לחוקי המשחק הכלכלי המוכתבים לנו,
כמו למשל המצאה דימיונית של תאגדים, כמו למשל המצאה דימיונית שהמדינה יכולה למכור למרבה במחיר קרקע, כמו למשל המצאה דימיונית חלופית האהובה על החזירים שמי שהגיע ראשון לקרקע ועשה איתה משהו היא שלו, כמו למשל שבנקים אחראים על יצירת הכסף וחלוקתו ע"י הלוואות בריבית וכו וכו.
הדבר הבסיסי ביותר הוא כמובן הקרקע, אין שום פתרון רציונלי לקרקע מלבד חלוקה שווה או של הקרקעות או של הרווחים מהקרקע. לכן בני ישראל לפני שנכנסו בכלל לא"י חילקו את הקרקע בשווה ומי שקיבל קרקע טובה יותר פיצה בכסף את האחרים. לכן כל 50 שנה הקרקע חוזרת למשפחה על מנת שגם לילדים שנולדו תיהיה קרקע. כל חוק אחר לקביעת בעלות בקרקע הוא פשוט בלתי רציונלי, דהיינו אדם שמסכים למשהו אחר (כאשר מתחילים מנקודה שווה שלאף אחד אין קרקע) הוא פשוט פראיר או שוטה. ואז יצעקו, איך תיישם, תלאים לכולם קרקעות בלה בלה בלה. אפשר מחר להתחיל עם ה90% שבבעלות המדינה, זה יוריד כל כך את מחירי הקרקעות שכולם ירוצו למכור את ה-10% שברשותם חזרה לכלל.
״ההגדרה של קפיטליזם זה בעלות פרטית על אמצעי היצור ואילו סוציאליזם זו בעלות משותפת״
סוציאליזם זה אכן בעלות משותפת. ואיך אתה משיג בעלות משותפת עם קבוצה גדולה של אנשים שחלקם אינם מעוניין בכך? בעזרת אלימות קשה.
לשחרורון,
בחברה ללא כפייה, ללא ממשל, ללא משטרה, ללא בתי משפט, אם מפעל מתפוצץ וגורם לאלפי הרוגים(מאות מקרים כאלה קרו במאה ה20),
אין מי שיחייב את בעל המפעל לפצות את הקורבנות ובני משפחותיהם, כיצד תגיב מכל הבחינות – מצד הקורבנות ומצד הבעלים?
כיצד תגיב במקרה שהאסון נצפה מראש(ויש דוגמאות היסטוריות, פוקושימה למשל)?
בדיוק מה שעושים היום – ביטוח
אף אחד לא מחכה 20 שנה שהממשלה תמצא את האשם במחדל, וגם אף אחד לא משלה את עצמו שקצבת ביטוח לאומי ממשלתית היא משהוא שאפשר לחיות ממנה
אם אני בעל מפעל אני מבטח את המפעל שלי
אני גם רוצה למשוך עובדים טובים, וחלק מחבילת המשכורת יש ביטוח – קיים גם היום
בחברה ללא כפייה וללא מוסדות שלטון ,"אם אני בעל מפעל אני מבטח את המפעל שלי" – ולא תהיה לך כל מחוייבות עצמית לפצות את הנפגעים?
מי יחייב את בעל המפעל לתת פיצויים ויכפה אותם אם יסרב, או שלדעתך אין צורך וחובה לתת פיצויים?
בעל המפעל שהביא חורבן על סביבתו ימשיך להנות מרכוש שצבר מבלי שהרכוש ישמש לפיצוי הנפגעים, האם זה מקובל עליך?
אם אתה הקורבן, האם תתיחס לאסון כאל אסון טבע שאינך יכול לעשות לגביו דבר לאחר שהתרחש?
האין כאן אלימות קשה של תושב באותה חברה כלפי תושבים אחרים?
כשהאסון צפוי מראש(למשל סכר שעומד להתמוטט), ביטוח לא ימנע אותו, האם תשב בחיבוק ידיים מחכה שהאסון יקרה(הנח מצב שאין באפשרותך לעבור מקום)?
כיצד תתיחס אל בעל הסכר שמסרב לנקוט בפעולה שתמנע את האסון או שמתעלם ביודעין מהסכנה והאסון הקרב?
אתה מביא דוגמא בדיונית ומשוללת קונטקס. אתה מניח שמפעל ענק הופיע "פוף" מאויר יחד עם אלפי פועלים, הבעלים אנונימים לחלוטין ואחרי שבוע המפעל התפוצץ והרג את כולם.
לא קרה שום דבר לפני האסון הנורא. המפעל לא נבנה, לא הושקעו שנים בהגדלת העסק. לא היה תחרות לשכור עובדים מוכשרים. אין משקיעים. אין תלות בעובדים המקומיים. כלום.
זה פשוט לא איך שהמציאות עובדת (אם אתה חושב אחרת, תביא דוגמא)
בוא נקח את הדוגמא של הסכר.
נגיד שיזם רוצה לבנות שכר כדי לספק חשמל לישובים הקרובים. אתה צריך לקנות את השטח, וגם להכנס לאיזה חוזה אם האנשים המקומיים כדי לספק את החשמל. אתה צריך לשכור עובדים. הבנייה של השכר לוקחת שנים.
יש לך הרבה אנשים מעורבים עם הרבה אינטרסים מקומיים. אתה צריך לרצות את כולם. אתה צריך לשכנע אותם שהסכר שלך בטוח, לספק ביטוח ואולי אפילו ידרשו ממך לעבור לגור שם עם המשפחה (אחרת לא ימכרו לך את השטח)
לך, כיזם, יש skin in the game. יותר מזה. נגיד שהצלחת לעבוד על כולם. האם אתה מוכן לקחת את הסיכון שימצאו אותך ואת משפחתך אחרי שהרגת מלא אנשים?
אגב, התרחיש שאתה מתאר יותר מתאים לחברות ממשלתיות. למעשה, כל התפוצציות הכי גדולות בהיסטורי בגלל בחברות מגובות ממשלה, והאשמים לא נשאו באחריות. למשל: האם מחייבים את הבנקאים שאחראים לקריסת הכלכלה לפצות את הנפגעים?
לא השבת לאף אחת מהשאלות שנשאלת.
הכוונה בנפגעים בעיקר לבלתי מעורבים, לתושבי הסביבה שאין להם כל קשר למפעל ולבעליו.
"אתה מניח שמפעל ענק הופיע “פוף” מאויר…זה פשוט לא איך שהמציאות עובדת"
התיחס לעיקרון:
העיקרון הוא שאסונות קורים. בד"כ הם בלתי צפויים. תחמושת יכולה להתפוצץ במפעל לחומרי נפץ, כור אטומי יכול להפגע מרעידת אדמה(פוקושימה), טעות אנוש יכולה לקרות(צ'רנוביל).
כל המסביב לאיך המפעל הוקם איננו רלוונטי לגבי השאלות שנשאלת אלא אם אתה מאמין שבחברה ללא כפייה אסונות לא יתכנו.
"אתה צריך לרצות את כולם.."
מלבד אלה שלבעל המפעל אין כל יחס עיסקי\חוזי אליהם, אין כל מחוייבות כלשהי שנחתמה בחוזה, אין כל יחס שהוא מלבד העובדה שהמפעל במרחק עד עשרות ק"מ מסביבת המגורים של הנפגעים.
"התרחיש שאתה מתאר יותר מתאים לחברות ממשלתיות" – אסונות קורים.
אם אתה מסכים עם הקביעה הזאת, השאלה היא מה דינם של האחראים בחברה ללא כפייה ואלימות שמגובה ברובה? ואין לכך קשר לאסונות שקרו במסגרות ממשלתיות.
כיצד תושב בחברה ללא כפייה(שאין לו כל קשר לבעל המפעל), שלמיטב הבנתו אין להשתמש בכפייה ואלימות, צריך להתיחס לבעל מפעל שמתחמק מאחריותו לפגיעה בו?
אתה למעשה שואל איך פותרים סכסוכים ללא גוף שנוטל את המונופול על אלימות ומפעיל אלימות שרירותית נגד מי שנראה לו
אחרי הכל, יתכן ובעל המפעל התרשל, אולי אחד העובדים חיבל במפעל בזדון ואולי הילד של בעל המכולת נפל לפתח האיורור ופוצץ את המפעל. אחרי הכל – אתה אמרת: אסונות קורים.
פתרון סיכסוכים הוא צורך ושיש צורך, יש יזמים זריזים שמציאים פתרון (אם אין ממשלה שמדכאת את זה). למרות שאף אחד לא יודע איך זה בדיוק יראה ללא ממשלה, יש לנו דוגמאות די טובות. ממשלה זה גוף כ״כ לא יעיל, שרוב האנשים, כיום, מעדיפים להמנע ממנו ולפתור בעיות בעצמם אם אפשר. לכן, אפשר להתבונן בפתרונות קיימים
* דוגמא 1: ebay – אני קונה מוצר באיבי ממישהו שבחיים לא פגשתי ובחיים לא אפגוש. גם אם הוא ירמה אותי, אין לי מה לעשות. נחש מה? מספר מקרי ההונאה והרמאות הם כמעט ולא קיימים. איבי כמעט ופתרו את הבעיה הזאת.
* דוגמא 2: הלוואתי לך כסף – אתה לא רוצה להחזיר. בארה״ב יש דירוג אשראי. אם אתה רוצה ללוות כסף אתה חייב להרשם במערכת. לא תחזיר? לא תקבל הלוואה, משכנתא, כרטיס אשראי, טלפון נייד, רכב, ביטוח וכו׳. כן, אתה יכול לגנוב זהות של מישהו. לגוף שמלווה יש ביטוח נגד מקרי קיצון כאלה
* דוגמא 3: תאונות דרכים – אני לא מאחל לך להיות מעורב בתאונות דרכים. אבל ברוב אם לא כל המקרים, אין שום סיבה אמיתית לערב משטרה. מערכת הביטוח היא מערכת קרדיט כמו איבי. לכל המעורבים יש אינטרס לשמור על המוניטין שלהם. ״אבל מה אם מישהו גונב אותו, נוסע ודורס 200 איש״ – לצערנו, סוציופטים קיימים גם עם ממשלה. בלי ממשלה לפחות אתה יכול להגן על עצמך בלי לחשוש
* דוגמא 4: הקמתי מפעל ממתקים. שהאינטרקציה הכימית שנותנת ל״טורטית״ טעם הדיקט היבש עם ארומת המסמרים החלודים, למעשה עלול לגרום פיצוץ גרעיני קטלני. מה עושים? בדיוק מה שעושים במקרים הקודמים. שאתה רוצה להמנע מאלימות אתה מסתמך על שילוב של ביטוח, ״דרוג אשראי״ ומגשרים. אם בעל המפעל לא ישחק יפה, המוניטין שלו ילך אחריו
לסיכום, האם זה מושלם? לא. האם זה חסין סוציופטים? לא (אבל גם ממשלה לא)
בנוסף, זה דורש אחריות אישית (רכישת ביטוח או שימוש בדירוג אשראי). מה שכן, זה לא מערב אלימות ממוסדת, שכיום לא רק לא מונעת את הנזק שמצויין למעלה אלא מוסיפה נזק רב כבונוס
OKAY-המשותף לכל הדוגמאות הוא נתינת אמון בלקיחת אחריות אישית.
זאת תשובה אפשרית.
הנח שמפעל הוקם בתוך סביבה מיושבת והוא נושא בחובו אסון סביבתי פוטנציאלי קולוסאלי, למשל מפעל אטומי\כימי\לחומרי נפץ…
כלומר, לבעל המפעל אחריות אישית בלא קשר לנסיבות האסון שניתן או שלא ניתן למנען(למשל מטוס התרסק על המפעל).
אחריותו היא לגבי סיכון קבוע ומתמשך הנובע ממיקומו ואופי פעולתו של המפעל.
האם נפגע שכל משפחתו אבדה באסון יצטרך להשלים עם גורלו בכל מקרה של סרוב בלקיחת אחריות?
מה זה ״להשלים עם גורלו במקרה של סרוב לקיחת אחריות״? אף אחד לא יכול להחיות מתים, אז מדובר כאן בכסף ופיצויים. והשאלה מי ישלם
אם אין ביטוח ואין מי שישלם מדובר במצב מאוד נדיר גם היום, ששום כמות של ממשלה לא פותרת. הממשלה אולי תכניס מישהו לכלא אבל לא ברור איך זה עוזר לנפגעים
בכל אופן פה הניואנסים שמפרידים מציאות ודמיון נכנסים
למשל: למה הוא הוקם בסביבה מיושבת? מי מכר את הקרקע? האם יש ביטוח? למה לקחת סיכון וקנית בית ליד פצצה מתקתקת בלי לעשות ביטוח חיים? למה לא עברת דירה? למה את עובד במפעל כ״כ מסוכן? למה אתה עושה עסקים עם מפעל כזה? למה לא ניסת לגרום למפעל לעבור? ועוד רשימה בלתי נגמרת
יש שתי אפשרויות. אם אתה מודע לסיכון ולא עשית כלום, יש לך אחריות כלשהיא (אפילו אם אתה לא הבעלים של המפעל). לפחות לעורר מודעות
אם אף אחד לא ידע , ובכן, שום כמות של ממשלה לא תעזור לך פה. זה שקול לבקשת פיצויים ממישהו בגין נפילת מטאור
האם חברה ללא כפייה תאפשר אסונות כבירים מבלי שהאחראים ישלמו בקניינם וחרותם?
זאת השאלה שביסוד כל שאלותי.
תשובתך – נתינת אמון ביושר, בהגינות, באחריות אישית של בעלי המפעל במקרה של אסון הקשור במחדל, טעות, שניתן למנעם מראש.
תשובתך(שאיננה ברורה מספיק) – נתינת אמון ביושר, בהגינות, באחריות אישית של בעלי המפעל, במקרה של אסון בלתי צפוי.
כאשר בעל המפעל איננו לוקח אחריות, אז תשובתך – מרים ידיים. מקבל את המציאות כגזרת גורל.
כשידוע מראש שהרס מפעל יגרום לנזק סביבתי רחב מימדים, אז בעליו אשמים בסיכון חיי התושבים שבסביבתו כבר לפני קרות האסון, ובכל הנסיבות שקורה אסון.
בחברה ללא כפייה אין לתושבים ברירה. הם מודעים לסכנה, אך אין להם זכות הבעת דעה ופעולה וצריכים להשלים עם גורלם.
כשמדובר בקורבנות שאין להם כל יחס חוזי ועיסקי עם בעלי המפעל(ולכן חסרי השפעה), עליהם לקבל את המציאות שנגזרה עליהם כגזרת גורל.
הרוצחים (כשמדובר באסון צפוי מראש שניתן למנעו), יוכלו להסתובב חופשי כאילו לא קרה דבר במקום לשלם פיצויים עד הדולר האחרון שבכיסם,
ובמקום שרכושם ונכסיהם יוחרמו ותמנע מהם לתמיד הקמה וניהול מפעלים.
נדמה לי שזאת תשובתך שבין השורות.
תשובתך מפרטת אוסף תנאים להקמת המפעל ואת האחראים לאותם תנאים:
"למה הוא הוקם בסביבה מיושבת?
מי מכר את הקרקע?
האם יש ביטוח?
למה לקחת סיכון וקנית בית ליד פצצה מתקתקת בלי לעשות ביטוח חיים?
למה לא עברת דירה?
למה את עובד במפעל כ״כ מסוכן?
למה אתה עושה עסקים עם מפעל כזה?"
האם תשובתך קשורה לאסון שכבר קרה או עומד לקרות? לא.
האם שאלותיך פוטרות את בעלי המפעל מאחריותם? לא.
האם מוטלת אחריות על התושבים? רק במקרה שמיוזמתם, ולאחר שהוזהרו בכל לשון של אזהרה שחייהם בסכנה, החליטו להתיישב ליד המפעל.
ובקשר למעבר דירה – חולים, זקנים, נכים וחסרי אמצעים, להטיל עליהם את האחריות – זהו עוול.
ובכלל, מדוע התושבים צריכים לעבור דירה(בהנחה שלא התיישבו מרצונם ליד המפעל) ולא המפעל? מדוע תושבים במרחק 20 ק"מ ממפעל אטומי מועד לפורענות צריכים לעבור דירה?
הפיכת האחריות על פיה. מי שאחראי איננו אחראי וההפך.
וגם כשיש את האמצעים והיכולת לעבור דירה זה איננו פוטר מאחריות את בעלי המפעל ממימון המעבר.
תשובותיך אינן נותנות מענה לכך שבחברה ללא כפייה יתכנו אסונות כבירים מבלי שהאחראים ישלמו בקניינם וחרותם.
אינן נותנות מענה לפגיעה אנושה בחיי תושבים מבלי שאלה יפוצו.
אינן נותנות מענה לכך שבחברה ללא כפייה יקרו אסונות שניתן למנעם בודאות.
נ.ב: מסגרת ממשלתית איננה הנושא כאן. אין כאן נסיון להצדיקה, ולא תשמש כקנה מידה.
״מסגרת ממשלתית איננה הנושא כאן. אין כאן נסיון להצדיקה, ולא תשמש כקנה מידה.״
לא נכון. ממשלה היא קנה המידה
עושה רושם שהטיעון שלך הוא ש״חברה ללא ממשלה היא לא מושלמת״ – אבל, אין ויכוח פה
תראה, אני לא טוען שחברה ללא אלימות מרכזית היא מושלמת. אני בטוח שאתה יכול למצוא עוד 100 מקרי קצה.
הטענה היא שחברה עם הסטוריה של ״ללא ממשלה״ תמיד תיהיה עדיפה על חברה עם היסטוריה של ״עם ממשלה״ , בכל מצב.
שחרורון קטן ומתנשא
אני מסכים עם החלק הראשון של הכתבה
כל מיני אנשים, שמעולם לא עבדו באמת וחיים על חשבון הציבור, מציעים הצעות שלא ישפיעו עליהם
כלכלנים, חברי כנסת, חברי ועדות, אקדמאים, מנכלים לשעבר של חברות ביטוח פנסיוני ועוד כל מיני חברי המועדון של הקביעות/חבילת פרישה/מצנח זהב. הם יזכו לשבת במשרד הממוזג שלהם ולא לעשות כלום (במקרה הטוב) או להזיק לאנשים אחרים (במקרה הרע), בזמן שהמנקה שמנקה להם את המשרד תאלץ להמתין עוד כמה שניים כדי חקבל גישה לכסף שהיא חסכה (בכפייה)
אין דבר הרבה דברים שגורמים לי להקיא (בפה) כמו אנשים ששומרים הupside לעצמם ומעבירים את הdownside לאנשים אחרים
הפתרון הוא די פשוט (ולא מערב החרבת הכלכלה ונצואלה-סטייל):ביטול גיל הפרישה ומס הפנסייה
כל אדם יחליט מתי בא לו לפרוש. אתה יכול לפרוש בגיל 30 או בגיל 3000 , בחירה שלך
כל אדם גם יחסוך לעצמו לפנסייה באיזה אופן שהוא רוצה. אתה יכול להצמד למה שיש היום (שזה שקול לסידור הכסף בערמה יפה והבערתו באש), לחסוך לבד או לראות מי מציא לך הצעה טובה. כלומר, ביטול מס הפנסייה חובה
בנוסף, יש לסגור את ה״ביטוח״ הלאומי כך שלכל עובד יהיה יוצר כסף פנוי כל חודש
שחרורון שוכח שני פרטים:
1. לא לוקח בחשבון שמרבית התושבים אינם יודעים כיצד להשקיע לטווח ארוך.
2. לא לוקח בחשבון שלאזרח הקטן אין היכן להשקיע, כך שביום שיחליט לצאת לפנסיה, תהיה לו הכנסה מתאימה.
הכתבה מעולה!
והנה עוד מישהו שמתייחס לתושבים הישראלים כמו ילדים קטנים.
אנשים לומדים להשקיע (או לומדים כל דבר), שהם צריכים לעשות אותו. חוץ מזנ, ה"ציבור" לא צריך בהכרח ל"דעת" להשקיע. אם יהיה דרישה להשקעה לפנסייה יקומו חברות פנסייה (אמיתיות). בדיוק כמו שאם יש דרישה לפאפאיות, מישהו מייבא פאפאיות לישראל.
גם בארה"ב הציבור "אינו יודע איך להשקיע", וראה פלא! אנשים מצליחים לחסוך בצורה לפנסייה גם בלי פנסייה חובה (אגב, מה זה אומר על משרד ה"חינוך" ו 12+ השנים שאנחנו טוחנים לילדים את המוח בבי"ס?)
אם אתה רוצה יותר מקומות השקעה, אתה צריך להסתכל לאיזה אוכלוסיה יש אפשרויות השקעה רבות ולמה זה לא זמין לך (רמז: רגולציה שנועדה "להגן" עליך)
אנשים כמו שחרורון ואולי אבותיו, אשר התעשרו על גבם של העובדים שניצלו, רוצים להסיר מעל עצמם את שארית מנגנוני הויסות החברתי. נהדר.
"כל אדם יחליט מתי בא לו לפרוש. אתה יכול לפרוש בגיל 30 או בגיל 3000 , בחירה שלך" – לא נכון. זאת איננה "בחירה שלך".
שוק העבודה הוא שקובע מי יעבוד ומי יופרש מעבודה.
כיום השוק קובע שבני 50+ יופרשו מעבודה אלא אם מדובר בעבודות נקיון או שמירה.
"כל אדם גם יחסוך לעצמו לפנסייה באיזה אופן שהוא רוצה."
איננו נכון.
למשתכרי שכר מינימום אין אפשרות לחסוך לפנסיה. שכרם החודשי איננו מכסה את חובותיהם המצטברים.
קדמה טכנולוגית יוצרת שפע ומחסור במקומות עבודה בעת ובעונה אחת.
או שאתה מקבל ששפע נועד להתחלק בין כולם ולהטיב עם כולם או שלא.
מיקומך במדד האנוכיות יקבע את בחירתך.
נכון שמרגיז אותך לעבוד למען אחרים שאינם עובדים, במיוחד כשמדובר במתחזים שמקבלים שכר ופנסיות עתק עבור התחזותם,
("כלכלנים, חברי כנסת, חברי ועדות, אקדמאים, מנכלים לשעבר של חברות ביטוח פנסיוני ועוד כל מיני חברי המועדון של הקביעות/חבילת פרישה/מצנח זהב"),
ויתכן שיקל עליך, אם ישבו בבית ויקבלו קצבת ב"ל כפי שראוי שיקבלו,
אך אם יגזר עליך לשבת בבית או לעבוד למען שאינם עובדים(ולמען עצמך),
במה תבחר?
אתה תמיד יכול לתרום לעמותה או להקים עמותה שמסייעת למחוסרי עבודה. אתה לא צריך ממשלה שתגנוב כסף ותעביר לנזקקים אגורה לכל שקל שהתקבל
אתה יודע, שם את כספך איפה שפיך במקום לשים כסף של מישהו אחר היכן שהפה שלך (מה שאוטומטית שם אותך במועדון של הפולטיקאים ןמצנחי הזהב)
לגנוב זה כשמעביד נותן שכר מינימום כשהיה יכול לתת פי 10,5,3,2. אז לגנוב מגנב, פטור.
–
"אתה לא צריך ממשלה שתגנוב כסף ותעביר לנזקקים אגורה לכל שקל שהתקבל"
נכון, אך אם היה מנגנון יעיל שהיה מעביר50% ממה שמתקבל לנזקקים, האם היית מסכים?
"לגנוב זה כשמעביד נותן שכר מינימום כשהיה יכול לתת פי 10,5,3,2. אז לגנוב מגנב, פטור." – לפי הלוגיקה שלך לגנוב זה גם שאתה משלם את המחיר הנקוב עבור עגבנייה בשוק בעוד שאתה יכול לתת פי 2,3,5,10.
״נכון, אך אם היה מנגנון יעיל שהיה מעביר50% ממה שמתקבל לנזקקים, האם היית מסכים?״
יש מנגנון כזה. קוראים לו עמותות וצדקה. אתה יכול לתת להם כמה שאתה רוצה והם מתחרים בינהם על להעביר כמה שיותר לנזקקים. אחת הסיבות שהוא יעיל היא שעמותות לא צריכות לחזיק צבא של בריונים חמושים שגונבים כסף מאנשים
"לגנוב זה גם שאתה משלם את המחיר הנקוב עבור עגבנייה בשוק בעוד שאתה יכול לתת פי 2,3,5,10."
אם היית מעביד שמגדל עגבניות שקונה אותן מעובד שלו במחיר נקוב בעוד שהיה יכול לתת פי 2,3,5,10, זה היה גניבה.
גניבת שכר מהעובד.
טענתך מחזקת ומאשרת את טענתי: "לגנוב זה כשמעביד נותן שכר מינימום כשהיה יכול לתת פי 10,5,3,2. אז לגנוב מגנב, פטור.”
כשאין קשר עובד-מעביד בין הקונה לבין המוכר, אז טענתך איננה רלוונטית. אין המשל דומה לנמשל.
המוכר יכול לדרוש כל מחיר שנראה לו והקונה יכול לקנות במחיר שנראה לו.
"יש מנגנון כזה. קוראים לו עמותות וצדקה…"?
עמותות צדקה הן ההונאה הגדולה ביותר. רוב הכסף שנאסף משמש כשכר עתק לבעלי העמותות ולמבנים שיפארו את שמם.
בנוסף, הסכומים שעמותות מסוגלות לגייס הם מזעריים ביחס לכמות הנזקקים.
–
בלעדי עובדים אין ייצור. לעובדים ולמעסיק חלק שווה בייצור. הראוי הוא שהעובדים יקבלו 50% מהרווחים.
"כשאין קשר עובד-מעביד בין הקונה לבין המוכר, אז טענתך איננה רלוונטית"
למה? קשר עובד-מעביד זה סוג של קסם? חוזה עובד-מעביד ומוכר-קונה שניהם הסכם מרצון בין שני צדדים בוגרים – אין שום הבדל בינהם
אם אתה חושב שזה גנבה לא לשלם פי 10 לעובד, זה גם גנבה לא לשלם פי 10 על עגבנייה
המוכר לא חייב למכור, הקונה לא חייב לקנות
העובד לא חייב לעבוד, המעסיק לא חייב להעסיק
״עמותות צדקה הן ההונאה הגדולה ביותר״
יש הונאות אני מסכים (חלקם עדיין יותר יעילות מכל דבר שמערב ממשלה). מצד שני יש עמותות צדקה מאוד יעילות. אלו שלא יעילות או מרמות אנשים נוטות להעלם – דבר שאי אפשר להגיד על תוכניות ממשלתיות
״בלעדי עובדים אין ייצור. לעובדים ולמעסיק חלק שווה בייצור. הראוי הוא שהעובדים יקבלו 50% מהרווחים.״
למה? האם העובדים נתנו 50% מההשקעה ונטלו 50% מהסיכון בהקמת העסק? למה אתה רוצה רווח בלי ליטול בסיכון (מי הגנב עכשיו?)
"חוזה עובד-מעביד ומוכר-קונה שניהם הסכם מרצון בין שני צדדים בוגרים – אין שום הבדל בינהם"
מישהו אמר שלא מרצון? מבחינת רצון חופשי אין הבדל, אך רצון חופשי איננו מבטל שקולים נוספים.
הנושא כאן הוא החלוקה הנכונה והראויה של רווחים בין יצרן לבין עובדיו.
רצון חופשי איננו השקול הבלעדי. נוסף לו שקול אוביקטיבי והוא החלק של היצרן והחלק של העובד במוצר הסופי.
ברור שבלעדי היצרן, כישוריו, מומחיותו, השקעתו והסיכון שלקח לא יתקיים המוצר.
גם ברור שבלעדי עובדיו לא יתקיים המוצר.
מאחר שאין עדיפות לאף שקול, התוצאה היא חצי חצי. היצרן אחראי על 50% מהמוצר והעובד על 50%.
"זה גם גנבה לא לשלם פי 10 על עגבנייה המוכר לא חייב למכור, הקונה לא חייב לקנות"
ההפך – בגלל שאחד לא חייב לאחר דבר, ובהנחה שאין דבר שמאלץ את הקונה לקנות או את המוכר למכור, ובגלל שלקונה אין כל חלק במוצר(במקרה של תוצרת חקלאית זה איננו מדויק, אך לא ארחיב), אז אין משמעות ל"גנבה" מאחד הצדדים.
"העובד לא חייב לעבוד, המעסיק לא חייב להעסיק" – אכן, אך כשמתקיים יחס תעסוקתי?
כשהעובד איננו כפוי לעבוד, כלומר, לא ימות מרעב אם לא יסכים לעבוד, המעסיק יתחשב בדעתו ורצונו וכישוריו.
כשהעובד כפוי לעבוד, כי אחרת ימות מרעב, בד"כ המעסיק יכתיב את תנאי העסקה מבלי שלעובד תהיה ברירה, וישלם לו שכר מינימום.
המעסיק(הקפיטליסט החזירי) יקרא לזה תנאי העסקה הוגנים בתנאי שוק חופשי.
שימוש במושגים בניגוד למשמעותם שומט את הבסיס לכל דיון רציונלי. במיוחד כשהקפיטליסט מזדהה לחלוטין עם המלל השקרי שהמציא ולא מסוגל להבין מדוע אין מסכימים עימו.
שוק חופשי במשמעות של שוק עבדים. אין לזה המשך. אין על מה לדון.
כשהמעסיק הוגן הוא איננו מנצל את חולשת רעהו. היצע וביקוש אינם אקסיומה. ושכר הוגן איננו מילת גנאי. ואז שקולים כגון מהו השכר הראוי וההוגן, עולים.
כששוק-חופשי והגינות סותרים(הם אינם סותרים בהכרח), אז אין לא שוק-חופשי ולא הגינות וגם לא רצון חופשי.
" למה אתה רוצה רווח בלי ליטול בסיכון.." – קל לפתור זאת. העובדים יתחלקו גם בסיכונים. במקרה של פשיטת רגל העובדים ישלמו 50% מהחוב.
אפשר יהיה להציע לעובדים לבחור באחת משתי אפשרויות העסקה בשכר: 50% מהרווחים והסיכון או שכר מופחת וללא סיכון.
ידידי,
די ברור שמעולם לא היה לך עסק, אבל אני מקבל את הרושם שגם מעולם לא עבדת.
אני לא חושב שמישהו שמעולם לא עבד מסוגל להבין את הרעיון של כלכלה חופשית ולכן הויכוח הוא עקר (אני יודע שאני לא הבנתי את הרעיון לפני שפגשתי במציאות והתחלתי לעבוד)
שיהיה לך בהצלחה