תוכנת הזום הפכה בשנה האחרונה, כמעט בבת אחת, להיות חלק בילתי נפרד מחיי חברה, משפחה וחברים, ונראה לרגע שלא ברור כיצד הצלחנו לחיות בלעדיה קודם לכם. מפתיע עוד יותר שזום לא המציאה את הגלגל או במקרה זה את שיחות הוידאו בין ריבוי משתמשים. היתה לפני כן עוד את סקייפ הותיקה, שנוסדה בכלל בשנת 2003 ונרכשה על ידי ענקית המחשבים, מיקרסופט בשנת 2011. אז איך יתכן שכולם רצו לזום ולא לסקייפ?
הכל מתחיל ונגמר בסופו של דבר בניהול מוצר נכון. זום עקפה את סקייפ המסורבלת וקידמה פתרונות טכנולוגים שפוגעים בול בנקודות החולשה שלה. יחד עם ממשק איכותי וידידותי למשתמש, כך שבניגוד לסקייפ – גם סבתות או טכנופובים יכלו להכנס אליו בקלות, בשילוב ממשק אמין עם אפשרויות חינמיות איכותיות, הם הותירו את סקייפ הענקית מאחור. סקייפ אמנם ניסתה השנה להרים פתרונות טכנולוגים שיתנו מענה לזום – כמו למשל שירות ה-Meet Now, שמאפשר לבצע שיחות וידאו מקוונות ללא הרשמה או התקנה. נראה לפחות כרגע, שמדובר בבחינת מאוחר מידי.
זו לא הפעם הראשונה שענקיות טכנולוגיה נותרות מאחור בגלל שהתמהמהו במעבר לטכנולוגיה מתקדמת או נוחה יותר. המפורסמת מבינהן היא נוקיה שלא השכילה לעבור לטכנולוגית הסמארטפון ב2007, וכך איבדה את שליטתה בשוק לטובת אפל, סמסונג ומספר תאגידים סינים, כשהיום היא מחזיקה בנתח שולי בלבד בתעשיית הטלפונים הסלולריים.
אולם הדוגמא המפורסמת ביותר בתחום מגיעה מענקית הצילום – קודאק. חברת קודאק היא בהחלט מאותן דוגמאות קלאסיות של איך לקרא את השוק בצורה לא נכונה וליפול. את סיפור פשיטת הרגל המרתק של קודאק הגדילו לתאר באאורקה:
קודאק (Kodak), שנוסדה בסוף המאה ה-19, הייתה לאחת החברות המצליחות בהיסטוריה של המאה ה-20, הייתה אולי החברה המצליחה ביותר של עולם הצילום. היא המציאה בין השאר את גליל הפילם, יצרה את ה"קודאכרום" – סרט הצילום הצבעוני הראשון וכללית, הייתה חברת הצילום החשובה בעולם האנלוגי.
הטרגדיה העסקית של חברת הענק החלה בשנות ה-70 של המאה הקודמת, כשסטיבן ססון, אחד ממהנדסיה, המציא את המצלמה הדיגיטלית והפך את החברה לפורצת דרך בתיאוריה. בשנות ה-80 הומצא בקודאק גם החיישן הראשון שהיה מסוגל לקלוט יותר ממגה-פיקסל.
אבל בזה תמה החדשנות של ענקית הצילום, בשנות ה-90 היא הצליחה לפספס את השלב שבו המצלמות הדיגיטליות הפכו להיט. זה התחיל כשבקודאק ראו את הרמה הנמוכה של התמונות הדיגיטליות ולא האמינו שאלה יחליפו את הצילומים האנלוגיים האיכותיים של אותם זמנים. כך, בעוד חברות יפאניות פיתחו מצלמות שהולכות ומשתפרות, קודאק המשיכה להאמין בפילם ופיתחה מצלמות עם טכנולוגיות עלובות. החברה שהייתה סמל החדשנות בעולם הצילום השתרכה מאחור.
בתחילת שנות ה-2000 הפכו סרטי הצילום של קודאק למיותרים. בשל חוסר ביקוש נאלצה החברה להפסיק לייצר מצלמות פילם והפסיקה בהדרגה את ייצור הפילם. וכאילו להוסיף מלח על פצעיה האנלוגיים, הייתה זו חברת פוג'י היפאנית, המתחרה הגדולה של קודאק, שהםכה לכוכבת שוק הצילום הדיגיטלי. היא הלכה והתחזקה, על חשבון נתח השוק של קודאק כמובן. בעיניים כלות ראתה הנהלת "קודאק" כיצד הצילום הדיגיטלי, שנולד במעבדותיה שלה, הולך ומשתלט על עולם הצילום והיא נותרת מאחור.
בשלב מסוים נראה היה שקודאק מצליחה לחזור לשוק. היא פיתחה חיישנים משוכללים למצלמות דיגיטליות, אבל מחיריה היקרים אל מול היצרנים המתחרים מהמזרח הרחוק, לא עשו לה טוב.
הכל החל להסתיים בשנת 2009. אז הודיעה קודאק על הפסקת ייצור ה"קודאכרום". בעבר זה היה סרט הצילום הצבעוני והנמכר בעולם, הפילם שהיה לסמל הצילום האנלוגי הפופולארי, זה שהיא המציאה ושהמליך אותה בעבר על התעשייה כולה. בשנת 2012 הגישה החברה בקשה לפשיטת רגל ונפטרה ממרבית נכסיה.
Enjoyed looking through this, very good stuff, regards. "Be not careless in deeds, nor confused in words, nor rambling in thought." by Marcus Aurelius Antoninus.
תקציר
מערכת המדינות, כפי שהתקיימה במשך כמאה שנה, הופכת פחות ופחות רלוונטית לתיאור המאורעות המתרחשים בעולם, להצביע היכן יושבי מוקדי הכוח. כוח כלכלי, זה מה שקובע היום. מאחורי ההגה נמצאים התאגידים. לרבים מהם יש יותר כוח כלכלי ופוליטי מגופי המדינות שבהן הם יושבים.
שלטון התאגידים : משנים את מפת העולם
מחבר: ג'ושוע קארלינר
דמיינו את מפת העולם בשנת 1570. אזורים רחבים מסומנים ע"י הממפים כשטחים לבנים או כמאוכלסים ביצורים דמיוניים ומפחידים. רק באזור אירופה והמזרח התיכון משורטטים קווים המסמנים את הגבולות המשתנים תמידית של מדינות ואימפריות. השאר מסומן כ"ארצם של ה…", מקומות אשר ידוע כי חיים בהם אנשים אבל לא קיימת בהן מדינה. רוב המדינות עוד צריכות להתהוות. העולם ברובו הוא מקומם של האנשים. אותו עולם, אבל מפה של 1970… לא נשארו כבר שטחים לבנים, העולם כולו מחולק בצורה מסודרת למדינות, חלקן בנות שנים ספורות ועם כמה אזורים מועטים שנמצאים עדיין תחת שלטון קולוניאלי. כמעט כל מטר מרובע בכדור הארץ הינו תחת שליטה (לפחות להלכה) של מדינה כלשהי. העולם הפך למקום בו המדינות שולטות.
האם הצבעים השונים של המדינות השונות הם אמת מידה טובה לשאלה מי שולט איפה? כמה רלוונטית תהיה מפה שכזו לתיאור העולם בתוך, נאמר, 30 שנה מעכשיו, מעט רחוק אבל בתקופת חיינו?
לא אם המגמות הנוכחיות יימשכו. אז אולי יהיה יותר טוב להחליף את שמות המדינות בסמלים של תאגידי הענק הבינלאומיים (Transnational Corporations – TNC); יהיה זה עולם בו מיצובישי, של, ג'נרל מוטורס, מקדונלדס, פיליפס, קארגיל ומונסאנטו ייצרו את האמפריות החדשות.
הגזמה? כבר עכשיו, מערכת המדינות, כפי שהתקיימה במשך כמאה שנה, הופכת פחות ופחות רלוונטית לתיאור המאורעות המתרחשים בעולם, להצביע היכן יושבי מוקדי הכוח. נכון, רוב המדינות מחזיקות צבאות מרשימים לשם השלטת רצונן על אחרים, והן ימשיכו לעשות כן, אבל הדבר הופך חסר תועלת למטרות הגנה לאומית.
כוח כלכלי, זה מה שקובע היום. איך תוכל להתגונן כנגד מבול של ספקולנטים היכולים בתוך ימים מספר להוריד את שער המטבע שלך ולעצור את כלכלת המדינה? איך תוכל למנוע מתאגידים זרים להשתלט על ענפי כלכלה שלמים, לעיתים קרובות בעלי חשיבות מרכזית למשק, כשמוסדות כמו הבנק העולמי וה-IMF ממליצים על הפרטה וליברליזציה של ענפים אלו כתנאי מקדים לשיפור בכלכלה זו? מה לעשות אם קוקה קולה מחליטה החלטה 'קטנה', להחליף, במשקאות הקלים שלה, את הסוכר מטבעי למלאכותי, החלטה שבשנות ה-70 הפכה מאות אלפי איכרים בפיליפינים למובטלים מיואשים, אשר רבים מהם היו מוכנים להצטרף לתנועת הגרילה שנלחמה במדינה?
מאחורי ההגה נמצאים התאגידים. לרבים מהם יש יותר כוח כלכלי ופוליטי מגופי המדינות שבהן הם יושבים. אינדיקציה אחת לכמה חזקים הפכו התאגידים היא להשוות את סך המכירות של כמה תאגידים עם התל"ג (תוצר לאומי גולמי, באופן גס, סך כל הפעילות הכלכלית של המדינה) של מדינות. אז מסתבר, שהמכירות של פורד וג'נרל מוטורס גדולות יותר מהתל"ג הכולל של כל מדינות הסהרה באפריקה. באופן דומה המכירות הכוללות של ששת התאגידים היפנים הגדולים (מיצובישי, מיטסוי, סאמיטומו ודומיהם) כמעט משתווים לתל"ג של כל דרום אמריקה. מבין 100 הכלכלות הגדולות בעולם, 51 הן תאגידים בינלאומיים.
הדרכים שבהן מוסדות כמו ארגון הסחר העולמי (WTO), הבנק העולמי, וקרן המטבע הבינלאומית (IMF) משתמשים לתיאור הסחר העולמי בסטטיסטיקה שלהן – כמשהו המתרחש בין מדינות – הינו דבר נוסף שמטעה מיסודו. 70% מהסחר העולמי נמצא בידי 40,000 התאגידים הבינ"ל ו-250,000 סניפיהם ברחבי הגלובוס. יותר מ-30% ממסחר זה הוא פנים תאגידי – כלומר מתרחש בין יחידות של אותו תאגיד. לדוגמה, מיצובישי כורתת יערות בפרו ומוכרת את העץ הכרות למיצובישי ביפאן. להציג זאת כסחר בין מדינות זו הצגה מעוותת של פני הדברים.
החלק של המגזר הביתי בכלכלה – התעשייה הלאומית שאינה רב-לאומית – הופך ללא רלוונטי יותר מאי-פעם. התאגידים כורים, שואבים, מזקקים ומפיצים את רוב מקורות האנרגיה הפחמניים בעולם. הם בונים את תחנות הכוח בעולם, הם כורים את רוב המחצבים העולמיים, הם מייצרים את רוב רובם של המטוסים, המכוניות, הלווינים, המחשבים, מוצרי האלקטרוניקה לבית, הם הגודעים את רוב העצים בעולם ומייצרים כמעט את כל הנייר, מוצרים כימיים, תרופות ומוצרי ביוטכנולוגיה. מגדלים את רוב התבואה העולמית ומעבדים ומשווקים חלק ניכר מהמזון העולמי.
בזמן שנכון להגיד, שבאופן כללי, המדינות נמצאות בצד המפסיד של משחק הכוח העולמי, מובן שלא כל המדינות שוות. כמעט 90% מהתאגידים מיקמו את המטה הראשי שלהן בצפון המתועש; ארה"ב, אירופה ויפן. יותר ממחצית באו מחמש מדינות בלבד (צרפת, גרמניה, ארה"ב, יפאן והולנד). כמו כן היחסים בין המדינות אלו לבין התאגידים 'שלהן' שונים בתכלית בין, נאמר, היחסים בין קוקה קולה לפיליפינים.
האינטרסים של המדינות החזקות בעולם קשורים בדרך כלל באופן אינטימי עם האינטרסים של התאגידים שהן מארחות ודבר זה משתקף במדיניות החוץ שלהן. בו בזמן, התאגידים נודדים כדי להיפטר ממשלות אלו אם הדבר נוח יותר לתאגיד. לדוגמא, ממשלות מעטות מצליחות להשפיע באמת על מדיניות ההעסקה של תאגידים, ובייאושן הן נאלצות להציע השקעות ויוזמות כתגמולים במטרה לשמור את המשרות במדינה. תאגידים רב לאומיים יכולים גם לחבור לחלקים מסוימים במדינה, למשל להביא אותה לחתום על ההסכם הרב צדדי להשקעות (Multilateral Agreement on Investment – MAI) וללחום בחלקים אחרים (כמו משרדים וגופים לאיכות הסביבה הרוצים להפחית את כמות הפליטות של גזי חממה).
לסיכומו של דבר, התאגידים הרב לאומיים (TNCs) נמצאים בצד המנצח. מאותה סיבה, ממשלות נראות כמוכנות יותר ויותר לסגת מחלקן במגזרים בהן היה להן תפקיד מאזן ומחליטות 'לתת לשוק לעשות את העבודה'. לעיתים הן נאנסות לעמדה זו כיוון שאינן יכולות לעמוד מול קרן המטבע הבינלאומית (ה-IMF) והאשראי שביכולתה לספק, אבל לעיתים קרובות זוהי גם התוצאה של המסירה של כוחות מווסתים כאלו לידי מוסדות כמו הבנק העולמי וארגון הסחר העולמי וחתימה על הסכמים בינלאומיים כמו ה-MAI.
התוצאה הסופית אינה האידיאל האנרכיסטי של חברה נטולת מדינות, או של אנשים חופשיים, אלא מצב בו התאגידים שולטים בעולם, על חשבונם של כל השאר.
בסיוע ספרו של ג'ושוע קארלינר "The Corporate Plant".
פנטזיות של קוסמופוליטים.
למדינה אין כוח ? בוא נראה מה יקרה לכל התאגידים האלה כשארהב תקרוס (קרה לכל מעצמה בעבר ואף אחת מהן לא היתה במצב כל-כך גרוע כמו "המערב").
כל הכסף שלהן יעלם ביום אחד,כל הידע והמוצרים שלהן יהפכו ללא רלוונטים כשרמת החיים תצנח…
הכלל בעולם העסקי צריך להיות חיה ותן לחיות
לא מזיל דמעה. נהפוך הוא.
מונופולים לרוב לוקחים רווח חזירי מאיתנו, וחוסמים מתחרים ותחרות בהם.
את מה שעשה קרטל של מונופולים בישראל בתחום התקשורת הסלולרית צריך זכור וללמוד בשיעורי כלכלה.
פלאפון סלקום אוראנג לקחו מכל אזרח מאות שקלים חשבון חודשי על זמן אוויר. זוכרים דקת שיחה בשקל כמעט? חשבון חודשי אם דיברנו שעות של אלף שקל בחודש?
המדינה החליטה להתערב רק לאחר שנים של העלמת עין ושיתוף פעולה עם קרטל אכזרי שמנע מאיתנו לדבר ולתקשר בנינו.
התערבות המדינה הייתה כנראה לטובת הכנסותיה ופחות מרחמים על האזרח שנעשק ונגזל.
היום אנחנו משלמים 30 שקל חשבון טלפון בלי הגבלה, ומבינים שפשוט גנבו אותנו.
רפורמות שכאלו לא המשיכו לבזק,ולא ליבואני רכב בישראל שזה קרטל שמנוהל על ידי מספר משפחות.
בעצם המדינה היום מתנהלת באותה צורה של מונופול אכזרי עם הנדלן. ומחזיקה את המחיר בכוח גבוה. בכל דרך אפשרית.
אז יש בכלל למה לצפות ?
גם לזליכה אני כבר לא מאמין. כחלון היה קודם והרס את האמון.
צדק פואטי על נפילת אמפריות. שמחה לאיד. זה כל מה שנשאר לאזרח הקטן. את זה לפחות לא יכולים למנוע מאיתנו.
מאז ומעולם.
תורת ישראל מספקת את הכללים הכי הוגנים לשוק ובכלל.
בגלל זה מחכים למשיח.
תהליכים טבעים שקורים בזמן ארוך.
זכרו זאת פעם הבאה שמישהו זועק ״מונופול״ ודורש התערבות הממשלה בשוק החופשי. השוו מה קרה לקודאק ולמה היא לא רלוונטית (למרות שה״רגולטור״ לא התערב), ולמה בנק הפועלים וחברת ביטוח פנסיוני זו או אחרת עדיין קיימת
תהליכים טבעיים שקורים בזמן ארוך אינם מבטלים את חובת הממשלה להסדיר שוק תחרותי והוגן.
חוקי הגבלים עסקיים הפכו להיות חלק מהדי.אן.איי של הקפיטליזם. מעין מערכת חיסונית של השוק התחרותי שתאפשר לו להמשיך להיות תחרותי.
אלו לא כללים שמגיעים מתנועות שמאל או ארגונים פרוגרסיבים ליברלים. אלו בדרך כלל כמעט ואינם מתעניינים בתחרות. הם קוראים לרגולציה, לפיקוח ולהגדלת המיסוי (פעולות שדווקא מדכאות תחרות).
רוב הכללים מגיעים דווקא ממכוני מחקר ימניים שמכירים בערכה של תחרות ומכירים בצורך לשמר ואף לייצר תחרות כזו.
כללי הגבלים עיסקיים לרוב מקודמים ע"י קפיטליסטים משום ששוק יכול להתקיים רק במקום שיש בו תחרות.
וכל זה למרות התהליכים הטבעיים ארוכי הטווח שפועלים לפירוק התאגידים.
לכולם תמיד יש כוונות טובות, אבל ב99 אחוז מהפעמים משיגים תוצאה הפוכה. שוק חופשי ורגולציה הם שני הפכים. מעט מהשוק החופשי עוד קיים למרות רגולציה ולא בזכותה
רגולציה משמרת קרטל קיים וחוסמת תחרות. היא מונעת או מאיטה את התהליך שתואר בכתבה.
תאר לך שהרגלטןר היה נוהג עם קודאק כמו בנקים. כדי להתחרות בהם אתה צריך רשיון ופקידים ורואי חשבון ותהליכים מסובכים.
שוק חופשי ורגולציה אינם הפכים.
רגולציה הינה תנאי מקדים לשוק חופשי.
שוק חופשי אינו יכול להתקיים לאורך זמן ללא רגולציה כשם שחברה חופשית אינה יכולה להתקיים לאורך זמן ללא צבא, משטרה, בית משפט ובית מחוקקים.
כללי אנטיטראסט הינם חלק אינטגרלי של הקפיטליזם.
אין היום מדינה בעולם הקפיטליסטי שבה שני מנהלים מחברות מתחרות יכולים להיפגש ולקבוע את מחירי המוצרים שהם מייצרים או את מכסת הייצור של כל חברה (למרות שדווקא בכלכלות מתוכננות פעילות כזאת מותרת שכן זה חלק מהתכנון).
כמו כן, שני מנהלים בשתי חברות שונות אינם יכולים להתנות התקשרות עיסקית בכך שאף חברה לא תתתקשר עם חברה שלישת כלשהי.
ואלו כמובן רק דוגמאות.
החשש מפני ריכוז כוח תקף עבור כל כוח שהוא. פוליטי, תעשייתי, טכנולוגי או בנקאי. החשש הזה יצר את הקפיטליזם ובאותו אופן הוא גם יצר את האנטיטראסט. המקור של שניהם זהה ומכאן גם התוקף המוסרי שלהם שווה.
אפשר לשאול מה מידת הרגולציה הרצויה ואפשר גם לטעון שחלקה ואפילו רובה של הרגולציה מזיקה. אלא שהרגולציה הינה הכרח ולא ניתן לקיים שום צורה של חופש בלעדיה. לא חברה חופשית ולא שוק חופשי.
הטענה כי ניתן לקיים שוק חופשי ללא רגולציה (אנטיטראסט) מנותקת מהמציאות בדיוק כמו הטענה שאפשר לקיים חברה חופשית ללא בעלות פרטית על רכוש.
בכל מערכת חברתית כלשהי שמתייימרת להיות חופשית, צריך כללים האוסרים פעילויות מסויימות. ומכאן שצריך גם גוף שיקבע את הכללים ויאכוף אותם. חופש לא יתכן ללא רגולציה. עם כל הצער שבדבר. שכן מערכת ללא רגולציה היא בעצם דרוויניזם.
ברור שצריך כללים. מה שלא צריך זה מושלים
הסיבה היא שרגולציה, בסופו של דבר, משמרת מונופולים ומונעת תחרות. כמו למשל בפיאסקו המניות שהיה לאחרונה בו מנהלים של לפחות שני קרנות גידור נפגשו ותיאמו פעולות – למרות הרגולציה ולמרות שאנשים חושבים שאיכשהו לחוק יש כוח קסם והוא מונע מאנשים לעשות דברים
אני לא חושש מריכוז כח שאינו מגובה ברובה. הסיבה היא פשוטה. אם אתה מרכז כח שאינו נובע מאלימות, אתה כנראה מיצר הרבה מאוד ערך חיובי להרבה מאוד אנשים.
אם יש כללים אז יש גם מושלים. מישהו הרי היה צריך לכתוב את הכללים ולדאוג שיצייתו להם.
הטענה כי רגולציה משמרת מונופולים הינה טענה כנגד אופן יישום הרגולציה ולא כנגד הרגולציה עצמה. וחוץ מזה, הטענה נכונה חלקית (כלומר אינה נכונה). שהרי מספיק דוגמא אחת שבה רגולציה פירקה מונופולים כדי להפריכה.
וגם הטענה קצת מוזרה משום שאם הטענה נכונה אז היה אפשר לחשוב שאילו לא הייתה רגולציה היינו מקבלים עולם ללא מונופולים. אלא שללא רגולציה היינו מקבלים
מגה-מונופולים בצורה של כמה תאגידי ענק ששולטים ביצור, באשראי, בפרסום, בבניה ובשירותים. שזה בעצם המצב בכל הכלכלות המתוכננות. וכדי למנוע את זה המציאו את הרגולציה (אנטיטראסט).
ולטעון שאנטיטראסט משמר מונופולים זה אוקסימורון.
תתפלא, אבל לחוק יש קסם. זו הסיבה שאתה יכול להסתובב ברחובות ללא דאגות. לנסוע מעיר לעיר או מארץ לארץ ולדעת ששום דבר רע לא יקרה לך. אתה גם כמעט ולא צריך לדאוג לרכוש שלך. ולמעשה חי *כמעט* ללא פחד מאנשים אחרים. זה הקסם של החוק.
יש הרבה אנשים שלא נרצחים בגלל שיש חוק שאוסר לרצוח על אף שיש כמה שכן רוצחים.
הצבעה על מפירי החוק אינה מבטלת את חיוניות החוק ויעלותו הכוללת.
בסופו של דבר ריכוז כוח ייצור כפיה גם כשלא מחזיקים ברובה. אם יש בנק אחד במדינה והבנק הזה מסרב לתת לך אשראי כי עיצבנת את המנהל שלו או כי אתה עלול להקים עסק שיתחרה בעסק אחר שהוא כבר נתן לו אשראי אז מדובר בסוג של כפיה.
אם כל המוצרים החיוניים מסופקים ע"י מונופולים שקובעים בעצמם את המחירים אז מדובר בעבדות.
ובספו של דבר כשהתאגיד יהיה מספיק גדול הוא יהיה בעצם הממשלה ואז כן תהיה לו גישה לרובים.
זה ויכוח בעלמא. אף אחד לא יודע כיום את האפקט המדוייק של רגולציה, בניגוד לרגולציה פלילית שתוצאותיה הרבה יותר נראות לעין ובסיסיות. כשלעצמי אני לא בטוח אם אם יש הבדל גדול בין מונופול של אפל+גוגל לבין כל אחת מהן בנפרד, ולכן אני מסכים עם שחרורון באופן אינטואיטיבי שרגולציה עושה יותר נזק מתועלת. וכמו כן שזה ילך ויתגבר. מה שלדעתי ישנה את חוסר הבהירות זה – בהירות. בלוקצ'יין שחושף את כל המידע. הכל יהיה נגיש, אבל יהיה המון מידע. יעלה כסף לחפש מה שרוצים והשיקול יהיה עלות מול תועלת.
״ אם יש כללים אז יש גם מושלים. ״ אני מניח שכל מה שאתה עושה מונע מפחד מאלימות הממשלה.
הדוגמא האופנתית ביותר היא ביטקוין. יש כללים, אין מושלים. אבל דוגמאות פחות סקסיות אפשר למצוא שאתה הולך לחנות ומחליט לא לגנוב
לא ברור כיצד ביטקוין מונע מאנשים לבצע זממם בעולם האמיתי.
איך אתה מונע ממישהו להשתלט על הבית שלך או על הרכוש הלא ווירטואלי שלך באמצעות מערכת ווירטואלית?
וחוץ מזה לביטקוין יש מושלים. בעלי כוח החישוב הם המושלים. וככל שתהליך הקונסולידציה יגבר, כך יהיו פחות אנשים שמחליטים לכולם. עד לפיצוץ הבלתי נמנע של הבועה.
(הפיצוץ כמובן יגיע הרבה לפני, כשימציאו מטבע חדש הרבה יותר מגניב, קול, ירוק, טבעוני, שמזרים חלק מהמטבעות החדשים לילדים רעבים באפריקה ושקרדאשיאן פירסמה אותו באינסטגרם שלה)
זה שקיימים אנשים שמחליטים לא לגנוב מחנויות לא אומר שכולם יחליטו לא לגנוב מחנויות אם לא יהיה חוק שאוסר זאת (וכמובן אמצעי אכיפה וענישה).
למעשה בהרבה ניסיונות הפיכה ומחאות המוניות, החנויות נבזזות ראשונות.
אריק, גם חוק זה בועה. מתחילים עם חוק שאוסר רצח וגניבה. הכי פשוט, הכי נכון. אבל אז ממשיכים עם חוק שאוסר מונפולים. פחות פשוט, מחטיא הרבה. ואז ממשיכים לחוק שמחייב חיסוני קורונה ומוסר שמות של אנשים. כלומר – גם כאן הבועה תתפוצץ בסוף. כשיש גוף מרכזי ששולט על המידע – הבועה תתפוצץ בסוף. בביטקוין, למרות שבסופו של דבר יהיו גופים מרכזיים, המידע כולו חשוף. אין אנונימיות, אבל אמורה להיות פרטיות.
אני לא חושב שהמוצר של זום יותר טוב מהאלטרנטיבות. זום ניצלה את הקורונה ויחצ במקומות הנכונים כדי לקבל חשיפה עולמית.
לא חושב שזום תהפוך לחברה בגודל של אפל או גוגל.
אמיר,
אכן חקיקה היא עניין ממכר. מתחילים עם חוקים פשוטים והגיוניים וממשיכים לחוקים הזויים ואינטרסנטים.
אלא שמכאן אי-אפשר להגיע למסקנה שעדיף לנו בלי חוקים.
וזאת משום שאין דבר כזה מערכת חברתית ללא חוקים מהסיבה הפשוטה שבכל חברה ללא חוקים, הכנופיה האלימה ביותר תשתלט תקבע לבסוף את החוקים והכללים שמתאימים לה.
ומכאן שהביקורת נגד חוקים הינה רק כנגד חוקים ספציפיים ולא יכולה להיות כנגד עצם קיום החוק. שהרי לא תיתכן חברה ללא חוק.
ההוגים הליברלים היו מודעים לבעיית הכוח וניסו להתמודד איתה באמצעות מספר עקרונות כמו חוקה (בישראל אין חוקה), הפרדת רשויות, בג"ץ ועוד מוסדות. הרעיון שהנחה אותם היה למנוע מצב שבו יש מישהו שיכול לעשות הכל במדינה. כל בעל תפקיד צריך להיות מוגבל בסמכויותיו. זה נכון לאזרחים ונכון לתאגידים. וזה נכון גם לרוב העם.
וכמובן שזה לא מספיק. ריכוזי כוח תמיד ישאפו להגדיל את הכוח. לכן נדרש מאבק מתמיד בין המוסדות השונים ובין העם והשלטון כדי ששום קבוצה לא תגדיל את כוחה יתר על המידה (בישראל אנחנו עדים למאבק המתמיד בין הממשלה לבתי המשפט. כאשר פעם אלו מנצחים ופעם אלו. זהו מאבק שלעולם אינו יכול להסתיים. כל מוסד רוצה להגיד את המילה האחרונה. לצערנו לא מתקיים כלל מאבק בין העם והשלטון).
וכשם שחברה לא תיתכן ללא חוקים כך גם שוק תחרותי לא יתכן ללא חוקים.
והטיעון כנגד ריכוז הכוח תקף גם לכוח כלכלי, תעשייתי, טכנולוגי ושיווקי.
וזה מה שגרם לליברלים (המקוריים, לא המודרנים שהם מאוד לא ליברלים) לנסח את כללי ההגבלים העיסקיים. משום שכמו שבמוסדות הדמוקרטיים השאיפה היא לבזר את הכוח כך גם בעולם התאגידי השאיפה היא לבזר את הייצור, השירותים ויצירת האשראי.
לא תיתכן חברה חופשית ללא חוקים וללא שוק תחרותי. וגם לא יתכן שוק תחרתי ללא חוקים ולא חברה חופשית.
כל אחד בקודקודי המשולש חוק-חברה חופשית-שוק תחרותי תלוי בשני הקודקודים האחרים.
כך שכל הביקורת כלפי החוק אינה יכולה לבטל את הצורך בחוק משום שללא חוק לא תתקיים חברה חופשית ולא שוק תחרותי. יהיה דרוויניזם.
וזה גם מתקשר עם אחד הרעיונות המרכזיים של הביטקויין. השאיפה לבזר את הכוח.
הביקויין ביטל את הצורך בגורם מרכזי. הבשורה של הביטקויין אינה בחשיפת המידע (שבעבור זה לא היה צריך להמציא את הביטקויין) אלא בביזורו ובביטול התלות בגורם מרכזי לצורך תפעול התשלומים.
אלא שככל שהכריה תנוהל ע"י מגה תאגידים (וזה המצב שכבר קיים כיום) כך הייתרון המרכזי של הביטקויין יתבטל והבועה תתפוצץ. בסופו של יום נקבל עוד בנק מרכזי עם חבורה של נגידים (ראשי תאגידי הכריה) שמספסרים במטבע בהתאם לאינטרס הפרטי שלהם.
אריק, כבוד על תשובתך היפה. אני לא מתנגד לחוקים, אלא שלמצב כרגע אני מסכים כי אני כבר בתוכו. זה מקור החוקים שאני מתנגד אליו. לדעתי ככל שמקור החוק יהיה מקומי יותר כך החוק יהיה הגיוני יותר. "מדינה" תמיד טועה, זה פשוט כמה אנשים די טיפשים (ושיכורי כוח) ששולטים על מליונים מבלי לדעת מה הם עושים. ביטקוין, בסופו של דבר, אמור לתת על כל מי ששולט (ובכלל על כל גוף או אדם שמבצע עיסקאות) מידע. איך תוכל לאפשר לאזרח סין מידע על עסקאות שמבצעים השלטונות ללא ביטקוין? לא תוכל. חוץ מסטושי הגאון אף אחד לא המציא טריק שמאפשר זאת. בהנחה שכסף הפיאט יקרוס, ובהנחה שהזהב נתון למניפולציה שלטונית ולכן גם ערכו יקרוס בסוף, הכסף יהיה ביטקוין אשר יאפשר לאדם לקבל את כל המידע על פעולות כספיות של השלטון. העובדה שמאגרי המידע של הביטקוין יהיו בשליטת מעטים (אפילו גוף יחיד) עלולה להשפיע רק במקרה והמעטים יורשו לבצע שינויים בקוד הבלוקצ'יין. הביטקוין הוא כמו גלגל, יש בו שלמות מבנית. אם משנים את הקוד (forks) אז המטבע ששונה מפסיק להיות ביטקוין. האדם שמבין ביטקוין יבין זאת ויחזור לביטקוין המקורי – המערכת שממקסמת את סיכוייו לחיים טובים (ידוע לי שיחלקו על הקביעה האחרונה ואף על פי כן היא שרירה וקיימת לדעתי). אגב, לא אנסה להסביר כאן איזה מטבע קריפטו הוא הביטקוין האמיתי.
יש אלפי סיפורים כמו הדומים לזה של קודאק ובסופם חברה ענקית שקרסה ונסגרה. וזה בעצם הכלל. זה הגורל שצפוי לכל חברה גדולה הפועלת בשוק חופשי. (חוץ מבנקים וחברות ביטוח שהמודל העסקי והטכנולוגיה שלהם לא השתנו מאות שנים ויש להם רגולטורים שמגנים עליהם מתחרות ומחלצים אותם מכספי משלמי המיסים ויש להם שוק שבוי).
הסיסמאות בדבר חדשנות לא באמת עובדות בעולם התאגידי.
מאחורי הקלעים של ארגונים גדולים יש פוליטיקה, נהלים, מחלקות משפטיות, תקנים, בירוקרטיה, תהליכי הערכת עובדים וסולם קידום ברור. ברוב המקרים ככל שהחברה גדלה ככה היא מאבדת את יכולת החדשנות שלה ואת המוטיבציה לקחת סיכונים. וגם אם ישמעו מאה פעמים הרצאות על חדשנות זה לא ישתנה.
החברות שמצליחות להישאר רלוונטיות אחרי כמה מהפכות טכנולוגיות הן ספורות ויוצאות מהכלל.
ובסופו של דבר כמעט כל הסיפורים הם אותו הסיפור. חברה שפספסה גל טכנולוגי למרות שהיו לה את כל היכולות להשתתף בו ולפעמים גם להוביל אותו.
אלא שהסיפורים האלו נגועים בהטיית השורד (או האי-שורד במקרה הזה). בכל רגע נתון חברות טכנולוגיות נדרשות לבחור מבין עשרות טכנולוגיות "שנראות מבטיחות ושיכבשו את העתיד ועם פוטנציאל הכנסות ורווחים עצומים". בדיעבד כולם יודעים מי הטכנולוגיה שניצחה וכבשה את העולם. אך בשעת ההשקעה אף אחד, גם לא הממומחים ביותר לא ידעו מהי הטכנולוגיה שתנצח במירוץ. ולא תמיד היתה זו הטכנולוגיה הטובה ביותר או המבטיחה ביותר.
בית הקברות מלא בטכנולוגיות שנראו מבטיחות בשעתן הראשונה. כך שבהסתברות די גבוהה, חברה גדולה, במוקדם או במאוחר, תעשה את הטעות ותשים את הז'יטונים על הטכנולוגיה שלא תצליח. ואז יכתבו עליה סיפורים על איך היא פספסה את הטכנולוגיה שכן הצליחה.
לא בטוח שההשוואות במקום:
1. מוצר הדגל של מיקרוסופט בתחום התקשורת (קבוצתית או יחידה) הוא Teams. הוא מחליף את Skype, ונהנה מנתח שוק שווה או גדול יותר מ-Zoom. אם תשווה את תחום השיחות ופגישות הכולל (גם Skype וגם Teams), מיקרוסופט מובילה.
2. נוקיה השכילה לפנות לתחום נוסף שבו היו לה יכולות – ציוד תקשורת. היא נמצאית במקום השני, אחרי HUAWEI, וזה מקור ההכנסות העיקרי שלה. עם יש משהו שהחברה הזאת יכולה לעשות מאז 1865, זה Pivots.