כאדם הסובל מחרדת טיסה, התרסקות מטוס ג’רמן ווינגס לפני כחודש סיפקה לי שעות ארוכות של ביעותים. כפי שהתברר עד מהרה, אנדראס לוביץ, טייס המשנה שריסק את המטוס ורצח את יושביו, סבל מדיכאון קשה וכלל לא היה במצב שאפשר לו לשבת מאחורי ההגאים. מנגנוני הביטחון הפנימיים של החברה, אותם אלה שנועדו להבטיח את כשירותם של טייסיה, כשלו במקרה זה וייתכן שייכשלו גם בעתיד. אין ככל הנראה דרך לבטח את עצמך במאת האחוזים כנגד פעולה של מטורף בודד, וטייס שבליבו תיגמל ההחלטה להתאבד יוכל גם בעתיד לעשות זאת על מטוסו ונוסעיו.
למרות האמור, יש לא מעט שחברות התעופה יכולות לעשות על מנת למנוע מקרי קיצון מסוג זה, ועדיין, דומה שבשנים האחרונות, ולכאורה בלית ברירה, הן מיישרות קו עם תהליך כלכלי עולמי המשיג את התוצאה ההפוכה בדיוק.
*לופטהנזה*
קצת פחות משבועיים לפני התרסקות מטוס ג’רמן ווינגס פצחו טייסי לופטהנזה (חברת האם) בשביתה. זאת לא היתה השביתה הראשונה שלהם. למעשה, זו היתה השביתה העשירית שלהם. לאורך השנה האחרונה נאבקים טייסי לופטהנזה בשינויים שמנסה לבצע החברה בתנאי העבודה שלהם, ובראשם, העלאת גיל הפרישה מ-55 ל-65 וצמצום תשלומי הפנסיה שכיום עומדים על 60% מהשכר האחרון.
בשנת 2013 עמד הרווח הנקי של חברת לופטהנזה על סכום של 313 מיליון יורו. בשנת 2014 צנח הרווח הנקי ב-83% לסכום של 55 מיליון יורו בלבד. ירידה דרסטית שכזו אכן מצדיקה תוכנית התייעלות דרסטית, אלא שמי שטורח לברר את מקור הצניחה הדרסטית מגלה עד מהרה שמרבית ההפסדים (232 מיליון אירו) נגרמו כתוצאה מעלות השביתות שנקטו הטייסים בעקבות תוכנית ההתייעלות. במילים אחרות, אלמלא יצאה תוכנית ההתייעלות לדרכה, לופטהנזה היתה יכולה לרשום רווח של 287 מיליון אירו, לא רחוק מזה שנרשם בשנת 2013.
נעשה סדר בדברים. חברה רווחית מבקשת להיות רווחית אף יותר. היא יוצאת בתוכנית התייעלות הגורמת לה להפסדי עתק, וכעת כבר מאוחר מידי לתקן – הצניחה ברווחיות לא תותיר ברירה אלא לזרז את ה”התייעלות”. יהיו עוד שביתות ולצידן עלויות גבוהות אבל בטווח הרחוק הטייסים (בוודאי הצעירים שבהם) כבר הפסידו. סיבה אחת להפסד הצפוי בקרב היא העדר הסולידריות. הנה הודעת טלקס שנשלחה מעובד תחנה של החברה בקנדה ופורסמה בפורום חובבי תעופה בתפוז.
צוותי הקרקע של הסניף הקנדי מוציאים את חמתם על טייסי החברה השובתים
במובן מסוים ניתן להבין את תסכולם של צוותי הקרקע. הם אלה המתמודדים עם זעמם של הנוסעים, והגם שניתן להניח כי הקנדים נוטים להגיע פחות שיכורים ועם רמות סוכר גבוהות יותר לשדה התעופה, עדיין מדובר בחוויה לא נעימה. עם זאת, דומה שמדובר בקוצר ראייה תעסוקתי – היום אלה הטייסים המתבקשים להקריב את ליטרת הבשר, מחר יהיו אלה דיילי הקרקע, עובדי המטען והבודקים הביטחוניים. יכולתם של כלל עובדי החברה להתאגד למאבק משותף הצטמצמה פלאים. מרבית החברות הגדולות נעזרות בטקטיקה קלאסית של הפרד ומשול על מנת להבטיח שמצב זה ישתמר – לעובדי הקרקע של החברה אין ולו דבר, במרבית המקרים, עם צוותי האוויר, למעט לוגו משותף על המדים.
השאלה מדוע מנכ”ל של חברה מצליחה הרושמת רווחים של מאות מיליוני אירו ייצא מלכתחילה לתוכנית התייעלות שפוגעת בתנאי העובדים יכולה להיענות בשתי צורות: הראשונה היא אותה התשובה לשאלה מדוע הכלב מלקק לעצמו את הביצים – כי הוא יכול. השנייה, וזו אשר משקפת נכונה יותר את מערך הכוחות בעולם התאגידים, היא שמופעלים עליו לחצים בלתי פוסקים מצד בעלי השליטה והגופים המוסדיים להראות שיפור עקבי בביצועי המנייה (על כך עוד ארחיב בהמשך).
תוכנית ההתייעלות כמובן לא פוגעת בשכרו של קרסטן שפור עצמו, אשר בשנת 2014 ולמרות הצניחה הדרסטית ברווח הנקי של החברה, משך משכורת נאה של 2,740,000 אירו. לו היתה החברה בקשיים אמיתיים היינו יכולים לצפות שינהג כעמיתו היפני, הארוקה נימיסטו, שקיצץ באופן דרמטי בשכרו, ויתר על לשכה מפוארת ורכב שרד והכל על מנת “לשאת בעול” יחדיו עם שאר עובדי החברה שנדרשו לקצץ בתנאי הפרישה והשכר.
ואחרי כל זאת יש להודות כי מצבם של טייסי לופטהנזה יחסית טוב. בחברות אחרות, במיוחד כאלה המתבססות על טיסות לאו קוסט או טיסות פנים ארציות, צוותי האוויר יכולים רק לחלום על תנאים דומים. מייקל מור העלה את נושא שכרם של הטייסים לתודעת הציבור בסרטו “קפיטליזם סיפור אהבה” שיצא לאקרנים בשנת 2009. “טייסים על תלושי מזון” הוא שמו של הקטע הקצר שאני מצרף כעת. מומלץ לצפות בו לפני המשך הקריאה.
אם מייקל מור הוא לא כוס התה שלכם, אולי תתרשמו יותר מדבריו של פיליפ גרינספונז’, טייס ומדריך טיסה, שפרסם בבלוג שלו סדרה של שאלות ותשובות לאחר התרסקות מטוס ג’רמן ווינגס. בתשובה לשאלה “האם היית נתון למבדקים של בריאות מנטאלית טרם הקבלה לעבודה”, עונה גרינספונז’ במילים הבאות (תרגום שלי):
“לא ממש”, היא התשובה הטובה ביותר. טייסי האליטה החברתית של דלתא הם, כביכול, עם MMPI וראיון פסיכולוג. אבל אנחנו פשוט קיבלנו כמה בדיקות של “כישורים קוגניטיביים” (יכולת ריבוי משימות, הימנעות מהסחת דעת ו/או התרכזות יתר על המידה בדבר אחד) ומבחן קבלת החלטות שהיה מעורפל מבחינה פסיכולוגית. אולי החברה פחדה לראות עד כמה טייסים צריכים להיות מטורפים כדי לקחת עבודה של 22 ימים בחודש, 16 שעות ביממה בתמורה ל- 19,000$ לשנה.“
והנה עוד תגובה, הפעם מקומית (מפורום תפוז בו התפרסמה הודעת הטלקס) ממשתמש המכונה “כתוםבלב”, שמעיד על עצמו כבעל ותק של 25 שנה בתחום התעופה:
“ולכן המצב הכלכלי בעולם מחורבן. פעם לעובדים היו וועדים חזקים ששמרו עליהם מפני מנכ״לים ודירקטוריון שרצו לשלם להם משכורות עלובות, לתת להם תנאי פרישה עלובים ותנאי עבודה גרועים […] שבסוף מביאים גם את התעשייה להיראות איך שהיא נראית: טייסים פחות טובים […] ואנשי צוות אויר שעובדים עד המקסימום שאפשר להעביד אותם ואחר כך עושים טעויות שבנס לא מביאות לקטסטרופה […] אני כבר 25 שנה בתעופה, עבדתי כבר בכמה חברות, מה שנותר לומר זה שאפו לטייסי לופטהאזה […] ואם אנשי הקרקע היו נלחמים כמותם על התנאים והשכר שלהם, הם לא היו בוכים על התמודדות עם 300 נוסעים עצבניים, אלא משאירים את המנכ”ל והסמנכ”לים להתמודד איתם. מי שילחם היום ירוויח מחר, ומי שישתוק, שלא יתפלא למה בגיל הפרישה הוא לא מסוגל לשלם חשבונות ולקנות תרופות.”
אכן מילים קשות. בתור התחלה אבקש להתמקד בראשונות – “ולכן המצב הכלכלי בעולם מחורבן.”
*הבורסה או החיים*
בחצי השנה האחרונה מדדי הבורסה שברו כל שיא אפשרי. המשבר של 2008 נראה לכל היותר כמו מכה קטנה בכנף, ובנקים מרכזיים בכל רחבי העולם (בקרוב כך נראה גם בישראל) חוזרים לאג”ח כל דבר שזז ויש עליו חוב שספק אם יוחזר. הצריכה בעיצומה, רווחי חברות הענק מזנקים, שווי המניות עולה בהתמדה – באופן עקרוני אנחנו אמורים להיות יותר ממרוצים, אלא שאז מגיעה התמונה הנודניקית הזו.
נתוני המאקרו של ארה”ב הם הגרועים ביותר שנרשמו מאז 2009, והבורסה ממשיכה בשלה ומטפסת בהתמדה. ניתן לראות בגרף זה עדות לניתוק בין בורסות העולם למציאות וניתן לראות בו גם יחס הדוק של תלות – הבורסה לא שוברת שיאים למרות נתוני המאקרו הגרועים, היא שוברת שיאים הודות נתוני המאקרו הגרועים.
זה קורה מאחר והבורסה כבר מזמן אינה משרתת את התפקיד לשמו יועדה – אמצעי לגיוס כספים עבור חברות המבקשות להתרחב, קרי, לשכור עובדים, לרכוש ציוד, להקים סניפים או להשקיע במחקר ופיתוח של מוצרים חדשים. נכון להיום, הנפקות בבורסה נוטות לעיתים לצאת לדרכן רק בשל לחץ של עובדים בכירים המבקשים לממש את האופציות ולבצע אקזיטים מרשימים (מארק צוקרברג למשל הודה כי לא היה יוצא להנפקה אלמלא לחץ העובדים). בנוסף, ערכן של מניות נוטה לעיתים לזנק דווקא במקרים הפוכים מאלה שתוארו – חברות המודיעות כי הן מפטרות עובדים, מעבירות את מחלקות הכספים שלהן למדינות המספקות מקלטי מס, מעבירות קווי יצור למזרח הרחוק, סוגרות מחלקות ומוצאות דרכים יצירתיות להוזלת עלות הייצור… במילים אחרות, מתייעלות.
העובדה שפעולות אלה מביאות לעלייה במחיר המנייה, למרות הנזק שהן גורמות לכלכלה המקומית היא אולי העדות הטובה ביותר לאובדן העשתונות של המערכת הפיננסית כולה. הבורסה כבר אינה משרתת את הכלכלה אלא להפך, ומפירותיה של זו הראשונה נהנים בעיקר שני פלחים באוכלוסייה – בעלי השליטה בחברות (וקומץ עובדים בכירים), ובעלי בתי השקעות (הפרטיים והמוסדיים) המנהלים את מרבית המסחר במניות.
אלה האחרונים מפעילים לחץ בלתי פוסק על בעלי השליטה בחברה (שלעיתים אינו נחוץ שכן מרבית בעלי החברות שואפים למקסם את רווחיהם בכל מקרה). בכל רבעון צריך להיות “גידול” בהכנסות ובכל שנה “צמיחה” ברווחיות. צמיחה זו כמובן תלויה ביכולתו של הציבור להמשיך ולצרוך את מוצרי החברה, כלומר באיתנותה של הכלכלה ככלל. לפיכך הנפקות המעבירות סכומי עתק לידיים בודדות או מהלכי “התייעלות” כמו אלה שתוארו מעלה למעשה משיגים את התוצאה ההפוכה. למראית עין הם מספקים את רצונם של שני הצדדים, אבל בטווח הרחוק הם מנסרים את הענף עליו הם יושבים.
בתקופה האחרונה, ועל מנת לשמר את אתוס הצמיחה בכל מחיר ולמרות מצבה הריאלי של הכלכלה, עושה הבנק המרכזי שימוש בכלי הריבית – סביבת ריבית נמוכה מסיטה את ההון לנכסים כגון מניות ונדל”ן (ובאיטיות אך החלטיות מנפחת בועות בשווקים) ובאופן כזה מעוררת את הפעילות הכלכלית. זו הסיבה העיקרית לגאות הנוכחית בשוק המניות, כמו גם למחירי הנדל”ן הגואים.
המצב הופך להיות מורכב יותר שכן כולנו, כציבור, מושקעים בבורסה בצורה זה או אחרת (בדרך כלל באמצעות החסכונות הפנסיוניים שאנו מחויבים לקיים), וכאשר הבורסה גואה שווי החסכונות שלנו עולה. למעשה, הכוח הנתון בידיהם של המשקיעים המוסדיים' באמצעותו הם מפעילים לחץ על חברות להתייעל בכל עת, מגיע מהידיים שלנו. הרי לכם מעגליות זדונית באמת – הציבור, על מנת לשפר את ביצועי קרנות הפנסיה שלו, דוחף מבלי ידיעתו למהלכי התייעלות אשר… מבקשים לקצץ בהסדרי הפנסיה שלו. מבריק, תודו.
ככה בערך זה מרגיש
הפתרון לבעיה מעגלית זו הוא לכאורה פשוט – חברות גדולות יכולות להרוויח פחות – “אפל” לא באמת צריכה להרוויח 13.57 מיליארד דולר (כפי שפורסם רק אתמול) ועדיין להעסיק ילדים בשכר רעב בעולם השלישי/ ”לופטהנזה” לא באמת חייבת להרוויח 313 מיליון אירו ועדיין לבקש לקצץ בשכר העובדים. שתיהן, לכאורה, היו יכולות להרוויח חצי מהסכומים הנקובים ולנהל תאגידים בעל אחריות ציבורית וסביבתית שתיטיב עם כלל העובדים.
פתרון פשוט כאמור אבל כמעט לא אפשרי. כל ניסיון ליישם אותו במציאות היה מסתכם, בסבירות גבוהה, בהתרסקות של המערכת הכלכלית. חברה ציבורית שתודיע כיום כי בכוונתה להעלות שכר, להחזיר קווי יצור הביתה ולהשקיע יותר באיכות המוצר תגרום לבריחה המונית של מחזיקי המניות, לצניחה בשווי השוק שלה וייתכן שאף להתמוטטות גמורה. הציבור הרחב אולי יעריך את ההחלטה האתית שבבסיס המהלך, אבל המערכת הכלכלית תעניש בחומרה.
*מנכ”לים ממאדים*
יש עוד דרך אחת בה ניתן להתחיל ולאזן את המצב מבלי להוביל לקריסת המערכת כולה. כל אותם מנכ”לים, בעלי שליטה, מנהלי קרנות וראשי הגופים המוסדיים – אותם אנשים הגורפים לכיסם מידי שנה סכומים דמיוניים, יכולים להשקיע מכיסם הפרטי. לא בתרומות מוכרות במס היוצאות מקופת החברה, לטובת גופים אמורפיים כאלה ואחרים, אלא בהשקעה ישירה החוזרת לחברה. בראש ובראשונה בתשלומי השכר. באופן כזה שוויה של החברה לא ייפגע, המשקיעים לא יברחו וקרנות הפנסיה של הציבור יוכלו להמשיך ולצבור רווחים.
ניקח לדוגמא את מדליק המשואה, גיבור האומה ואלוהי קופאיות ישראל, הידוע גם בשמו הארצי רמי לוי. בשנת 2014 חילקה חברת “שיווק השקמה” דיבידנדים בשווי כולל של 63 מיליון ₪ (נכון לחודש אוגוסט בו פורסמה הכתבה), כך שלוי, האוחז בחמישים אחוזים ממניות החברה, שלשל לכיסו 31.5 מיליון ₪ לא כולל המשכורת אותה הוא מושך כמנכ”ל.
זהו אותו רמי לוי שהיה באופן עקבי מהמתנגדים הקולניים להעלאת שכר המינימום (“הכסף סתם ילך לבזבוזים”), ומי שמעיד כי במידה ו”תעשיין” כמותו ייאלץ להעלות משכורות לעובדיו, חברתו לא תוכל להמשיך להיות תחרותית.
אז הרי לכם דרך בה תוכל “שיווק השקמה” להישאר תחרותית ועדיין להיטיב משמעותית עם מרבית עובדיה הנאנקים תחת שכר המינימום שהם מרוויחים – רמי לוי יכול להפנות את הונו האישי על מנת לסייע להם, אם לא באופן ישיר על ידי העלאת משכורות, אז באופן עקיף על ידי סיוע במעונות יום לבעלי משפחות, מלגות ללימודים גבוהים, סיוע במימון מגורים ועוד – אם יש רצון האפשרויות הן בלתי מוגבלות.
רמי לוי הוא רק דוגמא אחת. עידן עופר מרוויח סכומי עתק ועדיין מעסיק עובדי קבלן ומבקש להחיל תוכנית התייעלות משלו על מנת להישאר תחרותי – הישאר תחרותי וממן את ההוצאות מכיסך הפרטי, הוא עמוק דיו.
בעלי השליטה בחברת “אפל” יכולים להבטיח את עתידו של כל פועל העובד למענם בסדנאות היזע של העולם השלישי ולעשות זאת מבלי לפגוע בשווי המניה. הם רק צריכים לפתוח את ארנקם, לקצץ ברווחים האישיים שלהם ולא באלה של החברה.
בעלי השליטה בתאגיד “לופטהנזה” יכולים וצריכים להעלות מידית את שכר הטייסים המתחילים, כך שהמקצוע ישוב להיות אטרקטיבי וימשוך אליו, פוטנציאלית, פחות מטורפים. אם הם לא יכולים לעשות זאת מכיסה של החברה, שיעשו זאת על חשבון סגנון החיים המופרך שהם מנהלים.
אני לא נאיבי, לא מטורף ולא אוטופיסט. סיפור ויראלי על מנכ”ל חברת סליקה קטנה מארה”ב מוכיח זאת. דן פרייס, בעל החברה, החליט לקצץ את שכרו, ובמקום למשוך 1,000,000 דולר לשנה הוא מושך 70,000 דולר בלבד, והוא עשה זאת על מנת שיוכל להעלות משמעותית את שכר עובדיו, שכעת עומד על מינימום 70,000 דולר – בדיוק כמותו.
כשנשאל על ידי מראיין האם הוא סוציאליסט ענה דן שלא. הוא פשוט קרא מחקרים שהראו שמעל סכום מסוים (לא קשה לנחש איזה), עוד כסף לא מוביל לעוד אושר בהכרח. בנוסף, הוא הודה שהוא מצפה שהמהלך יוביל לשיפור ברווחיות החברה, אחרי הכול, עובדים יותר מרוצים עושים עבודה יותר טובה.
דן פרייס הוא מקרה פרטני שזכה לפרסום רב, אולם הוא לא לבד. אחריהם ברחבי העולם מתנהלות עוד חברות רבות הדוגלות בשכר שוויוני, החל מהמנכ”ל וכלה בעובד הזוטר ביותר. הן עושות זאת מאחר והן יודעות שזה הדבר הנכון, לעובדים, לחברה ולכלכלה כולה.
אנחנו לא יכולים לכפות על כלל המנכ”לים ובעלי השליטה בעולם שינהגו באופן דומה. לפחות בשלב זה, נצטרך לחכות ולראות אם לפרסום לו זכה הסיפור יהיה אפקט על חברות נוספות שילכו בדרכו (כפי שהודעתם של וורן באפט וביל גייטס כי יתרמו את כל הונם לצדקה סחפה אחריהם עוד רבים מעשירי העולם). מה שאנחנו כן יכולים לעשות זה להפיץ את המסר בכל דרך אפשרית, החל ברשתות החברתיות וכלה בשליחת מכתבים אישיים לטייקונים מקומיים מוכרים, ולקוות שגם הם יבינו את שתי הנקודות המרכזיות:
1. יותר כסף ממה שיש להם כבר לא יהפוך אותם לאנשים חכמים, בריאים או מאושרים יותר, אבל הוא כן יכול להפוך אותם לאנשים טובים יותר.
2. המצב כפי שהוא, שבו בודדים זוכים להנות מפירות הצמיחה וגורפים לכיסיהם סכומי עתק דמיוניים, לא יוכל להימשך לאורך זמן – במו ידיהם הם מרסקים את הכלכלה אותה הם מאמינים שהם בונים.
פורסם לראשונה באתר Slow