רגע לפני שאתם רצים לרכוש כדורים נוגדי דכאון

במשך כמעט שליש מחיי לקחתי כדורים נוגדי דיכאון וחרדה. ציפרלקס, קלונקס וחברים אחרים.
האמנתי לרופאים, לפסיכיאטרים, לפסיכולוגים הקליניים ולחברות התרופות – שסיפרו לי שהבעיה נמצאת בראש שלי. חוסר איזון כימי. המוליך העצבי סרוטונין ("ההורמון השמח"), מתפקד ברמה נמוכה וצריך לעזור למוח לייצר יותר ממנו. במשך כמעט שליש מחיי התייחסתי אל הדיכאון כאל מחלה, וטיפלתי בו כמו במחלה – ניסיתי לגרש אותו באיומי כדור (10 מ"ג).

בהתחלה התביישתי בדיכאון שלי והסתרתי אותו, אבל די מהר גיליתי שלהיות מיוסרים זה לגמרי מיינסטרים, ולקחת ציפרלקס הפך לתחביב נורמטיבי. בישראל חילקו 2 מיליון מרשמים של נוגדי דיכאון וחרדה רק בשנה האחרונה. בת"א כל תושב עשירי נוטל כדורים. כשהחרדות מרימות את ראשן המכוער, אנחנו בולעים כדור ומרגישים טוב יותר. אושר אקספרס בקפסולה. כפית של סוכר שעוזרת לתרופה המרה של היומיום להחליק. זה קל, מהיר, נגיש וזול יותר מאשר להתמודד עם הדכדוך. והרופאים עוזרים לנו, די בתלונה על ייאוש קל וידם קלה על המרשם. מבחינתם זה פיתרון מעולה כדי לחיות ולהישאר שפויים. הם שמחים להנדס לנו את המוח המיוחל, שיבטיח מזג חיובי ואופטימי. הפכנו לדור שחי על הזדקקות הולכת וגוברת להתערבות כימית. דור שגדל בתמיסה של סרוטונין.

למרות שנים ארוכות על כדורים, לא היה שיפור במצב הרוח שלי. שיניתי מינונים והחלפתי סוגים, אבל העצבות תמיד גברה עליהם. עם הזמן ההסברים של הרופאים השתכללו; במקום לדבר על סרוטונין הם עברו לדבר איתי על חוסר בדופמין או נוראדרנלין. עוד מוליכים עצביים אהובים, שרצוי שהמוח שלי יהיה ספוג בהם. בשום שלב לא חשדתי שאולי התרופות לא אפקטיביות. לרגע לא חשבתי לעצור ולהקשיב לדיכאון. המשכתי להתנסות במה שהיה לרפואה להציע לי. הפקדתי את נפשי בידי הכימיה, ולמרות שקראתי להם Happy pills, הייתי רחוקה שנות אור מלהיות שמחה.

***

הסיפור המדעי הפנה את הזרקור מהחיים שלנו למוח שלנו. הוא סיפק לנו פתרונות קלים ומהירים לחיים מורכבים, ובמשך עשרות שנים קנינו את סיפור הסרוטונין. האמת היא, ומחקרים מתחילים להכיר בכך, שהסיפור הזה לא מדויק. זו רק תיאוריה, שעד היום לא באמת הוכחה באופן חד משמעי. לביולוגיה יש תפקיד מסוים בעולם הרגשי שלנו, אבל לא תפקיד מרכזי. אם זו הייתה הסיבה המרכזית לדיכאון, היינו מצפים שלאור התפתחות המדע ושכלול הטכנולוגיות והתרופות, שיעור הדיכאון יפחת או לפחות יתייצב. אבל הוא רק גדל משנה לשנה.

הנרטיב הרפואי של דיכאון וחרדות הפך להיות הדומיננטי, אך הוא מבוסס על מחקרים מוטים וסלקטיביים. כמו שמתוך 20 תמונות סלפי, 19 נמחקות ורק אחת נבחרת לעלות לפרופיל שלנו, כך גם פועלות חברות התרופות עם מחקרים. הן משקיעות בהם הון עתק, זורקות לפח את כל אלה שמראים אפקט מזערי או תוצאות לא חד-משמעיות, ומפרסמות רק את אלה שמציגים הצלחה כלשהי. כמובן, לא כל טיפול תרופתי הוא מיותר. הוא מספק הקלה מסוימת לחלק מהאנשים (ולו בשל האפקט המרגיע של השגחה ודאגה ע"י רופא), אבל ההשפעה יותר חלקית וזמנית ממה שמספרים לנו. היעילות של הכדורים פוחתת עם השימוש, והישנות של הדיכאון תוך פחות משנה היא תופעה נפוצה. פסיכיאטרים לא יודעים להסביר את התופעה הזו והם פשוט מכנים אותה "דיסתימיה" (דיכאון כרוני), שזה כמו לומר: "צר לנו, יש לכם אופי מלנכולי, בהצלחה עם החיים".

טיפול תרופתי ניתן אחרי אבחון לפי ה-DSM, שהוא המדריך לסיווג הפרעות נפשיות. בשנות ה-70 פסיכיאטרים נתקלו בתופעה מעניינת – הם שמו לב שאם הם עוקבים אחר הקריטריונים שבמדריך, הם נאלצים לאבחן כל אדם שמתאבל כדיכאוני ולרשום לו כדורים. זה נראה להם לא הגיוני לסמם אנשים שמתמודדים עם אובדן. התברר שהחוויה של דיכאון ואבל כל כך דומה, שאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי החליט ליצור סעיף שנקרא the grief exception, כדי לא לקטלג יותר אנשים שמתאבלים כדיכאוניים. כך, אם מישהו מציג סימנים של דיכאון, הוא יאובחן כחולה  – אלא אם כן הוא איבד מישהו בשנה האחרונה. אלה אותם סימפטומים בדיוק, עם הבדל אחד: אם איבדתם מישהו יקר לכם, אתם חווים חוויה אנושית נורמלית, מגיבים בצורה רגילה לאובדן של משהו משמעותי. אם לא איבדתם מישהו, אתם חולים במחלה נפשית.

אבל איך אפשר להסביר לאנשים עם דיכאון שהחוויה שלהם נובעת מחוסר איזון כימי במוח, חוץ במקרה ספציפי אחד שבו החוויה היא בעצם תגובה הגיונית לחיים? למה לאבד אדם אהוב הוא המקרה היחיד שבו זה הגיוני שנגיב בדכדוך, ירידת אנרגיות, ייאוש או אפילו פאניקה? למה לא במקרים אחרים, כמו תקיעות בעבודה משעממת, בדידות, קשיים בזוגיות, הורות טרייה, או כל שינוי אחר בחיים שמערער את תחושת היציבות או תפיסת העצמי שלנו?

***

הטענה שדיכאון נוצר מחוסר איזון במוח מטעה. היא מובילה לרידוד השיח הסובב הפרעות רגשיות. המבט הרפואי על אדם דיכאוני (ובעצם על כל אדם) הוא חטוף, צר ולעיתים נטול קונטקסט. הניסיון להעריך מצוקה אנושית על פי רשימה בלבד פשוט לא עובד. אנחנו צריכים להפסיק למדוד את הנפש על פי קריטריונים ולהתחיל למצוא את הסיפור האמיתי שמאחורי הסימפטומים.

כשישבתי על ספת הפסיכיאטר בפעם הראשונה, הוא אבחן אותי במשך 45 דקות, בהן נשאלתי רק על הסימפטומים שלי. הפרעות בשינה? הפרעות בתיאבון? הפרעות בריכוז? הפרעות בהנאה? מזל טוב. נולד לך דיכאון (ומרשם לציפרלקס). אף מילה על למה לעזאזל אני מרגישה ככה. בטיפול פסיכותרפי הקונטקסט כמובן רחב יותר, ומדברים על הסיבות הפסיכולוגיות ועל החוויות שעברנו בחיים. הקונטקסט הפסיכולוגי חשוב אמנם, אבל הוא לא מספיק. זהו טיפול ברמת המיקרו ולא המאקרו. כדי להתמודד עם מגיפה, צריך להתחיל להכניס גם את התרבות לתוך הקליניקה. צריך לדבר על התנאים החברתיים שמובילים אנשים כה רבים לתסכול, זעם, ריקנות, חרדות, הימנעות, דימוי עצמי נמוך, קושי לבטא רגשות, אשמה, בושה ועוד.

אחד הדברים שהבנתי בטיפול הפסיכותרפי הוא שלא היו לי כלים להבין את המצוקה שלי, ולא ידעתי איך לעכל אותה ואיך לתמלל אותה. מה שעשיתי היה להדחיק, ואחרי שנים של הדחקה הדיכאון והחרדות התפרצו. זו אמנם סיבה אישית ופרטנית, אבל מלכתחילה חוסר הגישה לכלים ולמיומנויות של עיבוד וביטוי רגשי הוא חברתי. אנחנו לא נולדים עם חוסן נפשי וזקוקים ללמוד לפתח את היכולת הזו. מישהו פעם לימד אותכם לפענח את הכאב שלכם? להתחבר לגוף ולהקשיב לו? להבין למה מתעוררת תחושה של חוסר ערך, אי-שקט או ייאוש? לא יודעת מה איתכם, אבל אותי לימדו לרסן רגישות ולהשתיק אותה. בטח שלא להיעזר בה כדי לכוון את חיי. גם כשכבר פניתי לקבלת עזרה, לא היה ניסיון להעניק לי כלים מתאימים. במקום זאת צומצמתי למשוואה כימית וקיבלתי חפיסת כדורים.

***

אנחנו זקוקים לדרכים חדשות כדי להתמודד עם דיכאון וחרדות. דיכאון לא יכול להיות מצומצם לתסמינים פיזיים, כמו דלקת פרקים או כאב ראש. הדיכאון הוא לא המחלה, הוא הסימפטום. אבל במקום להקשיב לו, לחקור אותו וללמוד ממנו, מעודדים אותנו להשתיק אותו, להעלים אותו פעם אחר פעם, ממרשם למרשם.

כדי לטפל בשורש הבעיה אנחנו צריכים להעניק לה הקשר חברתי רחב יותר. לפתוח את עינינו למציאות שאנחנו חיים בה. דיכאון, במידה רבה, הוא תופעה קולקטיבית, וגם תהליך הריפוי זקוק לקולקטיב. הדיכאון, במובן הזה, הוא לא פחות מקריאה לשינוי חברתי.

נשמע תלוש מהמציאות? מסתבר שלא. ב-2014 ארגון הבריאות העולמי פרסם שנוכחותה או היעדרה של בריאות נפשית היא מדד לתפקוד חברתי, ומצריכה גם פתרונות חברתיים ולא רק אינדיבידואליים. למרבה הצער, מסקנתם אינה זוכה לתשומת הלב שהיא ראויה לה – היא דורשת השקעה משמעותית, שינוי דרכי חשיבה, ובעיקר היא מאיימת על המשך קיומה של תעשיית התרופות האנטי-דיכאוניות – מערכת כלכלית שמכניסה מידי שנה הון עתק. אז במקום להתמודד עם הדיכאון ברמה החברתית הנדרשת, אנחנו ממשיכים להפריט את הכאב שלנו ואת אופן הטיפול בו. כניסתם של משככי הדיכאון והחרדות לשוק הייתה סוחפת מאחר והיא תאמה כמו כפפה לאופייה של התקופה שלנו, שמעודדת נפרדות ואינדיבידואליזם. חברות התרופות הציעו לנו פתרון שתפור למידותנו החברתיות הנוכחיות – משהו מהיר שאפשר לרכוש.

***

כבר הרבה זמן שאני לא מתייחסת לדיכאון כאל מחלה. הוא סימפטום שמצביע על אופן החיים שלנו, על ההתנהלות הרגשית שלנו ועל הסביבה שלנו. אנחנו מכירים בצרכים הפיזיים שהם הבסיס לקיום שלנו – אוויר, אוכל, מים, מחסה. בנוסף אליהם קיימים גם צרכים רגשיים, אך רק בטעות הם לא מוגדרים ומוכרים כצרכים בסיסיים, קיומיים והישרדותיים. למשל, צורך בביטוי עצמי, באותנטיות, בשייכות, בעבודה המעניקה משמעות. צורך בחשיפה לטבע, בנופים ירוקים ובהאזנה לפכפוך של מים מידי פעם. צורך בהקשבה ונראות, בהרגשה שאנחנו טובים בדבר מה, לא משנה מה. צורך בפשטות, בבחירה עצמאית, בחופש ובפנאי. צורך בערכים מהותיים שישמשו עוגנים בסערות החיים.

החברה שאנחנו חיים בה עונה היטב על הצרכים הפיזיים. על הצרכים הפסיכולוגיים – קצת פחות. במרדף אחרי הגדרה עצמית והצלחה אישית, אנחנו מתנתקים מהדברים שאנחנו כה זקוקים להם, ותחושת הניתוק הזו מובילה למגיפה עולמית של דיכאון וחרדות. זה לא חוסר איזון כימי במוח. זה חוסר איזון במערכות היחסים שאנחנו מנהלים עם העולם, החברה והקהילה בה אנו חיים.

נראה שאנחנו מנסים להסתגל לקצב חיים שלא תואם לקצב הפנימי שלנו. אונסים את עצמנו להיות יותר ממה שאנחנו יכולים, או אפילו רוצים. אנחנו מתאמצים להתאים את עצמנו ולפעול תחת לחצים ורעשים רבים, להסתגל לתבניות שהוגדרו על ידי אחרים, במקום לחפש את השקט וההאטה להם אנחנו זקוקים. את הקהילות בהן חיינו פירקנו מזמן, נפרדנו מהאופי השבטי שלנו. אנחנו עושים דברים ביחד פחות מכל דור לפנינו. אחת הסיבות לכך נעוצה ברשתות החברתיות. הן מאפשרות לנו להיות אחד עם השני, אך במרחק בטוח ובכמויות שבהן אנחנו יכולים לשלוט. הן משכללות את היכולת שלנו להסוות את הלבד, להקיף את עצמנו באלפי חברים וירטואליים, למלא את החלל בלייקים ועוקבים.

הן גם מאפשרות לנו לערוך, לפלטר, להדגיש, להשמיט ולהציג את עצמנו בצורה מסוימת ולא אחרת. הן הבריחה המושלמת מחיים אותנטיים, פגיעים ומלאים. מהצורך ליצור קשרים משמעותיים ומחייבים. אבל הרצון להשתייך תמיד יהיה קיים בנו. הוא לא נעלם, הוא בגנים שלנו. הטבע שלנו הוא לא אינדיבידואליסטי, למרות שזו הנטייה החברתית אליה אנחנו מוסללים. אף אדם הוא לא אי בלב ים. אנחנו נולדים דרך חיבור ומגשימים את עצמנו באמצעות חיבור. אנחנו לא רק מעדיפים קשרים בריאים ויציבים, אנחנו זקוקים להם. ודווקא בעידן הנוכחי, כשיצירה של קשרים וחיבורים היא קלה יותר מתמיד, יש יותר ניתוק, בדידות וריקנות. אלה לא סתם מילים לא נעימות – לבדידות יש השלכות פיזיות – היא פוגעת בבריאות ומייצרת מתח וחרדה ברמה דומה לתקיפה פיזית.

אז למה במקום לרשום לנו מפגשים חברתיים, טיולים בטבע או התנתקות מהסמארטפון, רופאים רושמים לנו כדורים?

***

הכדורים לא עוזרים לנו לבנות חוסן נפשי אל מול נסיבות החיים, אלא רק לטשטש את הכאב וחוסר האונים. הם לא מספקים מודעות, בהירות או הבנה. הם לא מפתחים בנו גמישות או מסוגלות עצמית, אלא תלות וקיבעון. חוסן נפשי דורש סט של אמונות, ערכים וקשרים חזקים, לא רק רמה מסוימת של סרוטונין. במקום לראות בדיכאון עננה שמעיבה על הנפש, אני מעדיפה לראות אותו כבהירות. דיכאון הוא הגיוני. הכאב הוא הגיוני. הוא התגובה הכי הגיונית שאני מכירה לחיים שבהם קיים ניתוק מביטוי רגשי וממילוי של צרכים מהותיים.

מה שפחות הגיוני בעיניי הוא ההסבר הרפואי, שמניח שמבחינה כימית אנחנו לא מתוכנתים מספיק טוב כדי להתמודד עם החיים. אני דווקא מאמינה שאנחנו מתוכנתים מעולה. אנחנו פשוט מתמודדים עם תנאים חברתיים שלא מתאימים לכולם באותו האופן, וזה משפיע עלינו רגשית ופיזית. העזרה שאנחנו זקוקים לה היא לא אבחנה רפואית ומרשם לתרופה, אלא זיהוי וחיבור לדברים שבאמת חשובים לנו.

באופן אישי, ההסבר שסיפקו לי למקור הדיכאון והחרדות היה שגוי, והוא הוביל אותי לחפש פתרונות לא נכונים. ננעלתי על סיפור הסרוטונין. עברתי דרך ארוכה עד שהבנתי שאני מתאמצת להתמודד רק עם פני הדברים ולא עם הבעיות האמיתיות, העמוקות יותר. ברגע שהבנתי את זה, לכדורים כבר לא היה ערך מוסף בחיי ולא הזדקקתי להם יותר. בתחילת הדרך הם סיפקו לי הקלה ראשונית ועזרו לי להרים את הראש מעל המים, אבל בהמשך לא הייתה להם תרומה ממשית בשיפור המצב הרגשי שלי. כשהבנתי שהדיכאון הוא לא הרגש עצמו, אלא רק התקיעות של הרגש, הכול השתנה. הרגשות שלי קיבלו מקום וביטוי ושחרור. למדתי לזהות מה בסביבה ובדרך החיים שלי מעורר אותם, ואיך ליצור קיימות רגשית.

לזהות את החלקים בנו שלא מקבלים מענה, ולתת להם ביטוי, זה לא בהכרח קל וזה בטח לא תהליך מהיר. ריפוי מצריך האטה. ונוכחות. ואמון. דברים שהמדיקליזציה של הנפש לא מאפשרת. היא מציעה לנו פתרונות מהירים וזולים יותר, העיקר שלא נוריד את הרגל מהגז בזמן שאנחנו שועטים קדימה. היא מאפשרת לנו להמשיך לספוג, מצמצמת את הסבלנות שלנו לכאב, ומשמרת את הראייה הצרה שלנו. אם נלמד לפתח ראייה רחבה יותר, וגם נעצור מידי פעם ונשאל מה באמת חשוב לנו, יש סיכוי טוב יותר שנצליח לעזור לעצמנו במקום בו הכדורים לא מצליחים.

פורסם לראשונה בבלוג SLOW